הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשגבוה מתערבב עם נמוך
 
לעמיחי שלו חשוב לכתוב ספרים שתופסים את הקוראים בקרביים. בראיון ליואב כהן הוא מסביר מדוע אין לו כוונה להגיע ליריד שבוע הספר
מאת יואב כהן | 01.06.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

בסופר ומבקר הספרות עמיחי שלו נתקלתי לראשונה בשנה השנייה ללימודים, במהלך סדנה שעסקה בכתיבה ביקורתית. בזכותו נחשפתי לטקסטים שהם לא מנת חלקו של הזרם המרכזי, ולמדתי כיצד לנתח אותם ולהעביר לכתב את תחושתי לגביהם. שמחתי לפגוש אותו לקראת שבוע הספר, כדי לשוחח על  הקריירה שלו, ולשמוע את דעותיו על התרבות הספרותית והיחס המחפיר לסופרים.

הראיון נערך בבית קפה בהרצליה, קרוב למקום מגוריו. הוא מגיע לבוש בצורה לא רשמית כאילו בא למפגש עם חבר. תחושה שמקבלת משנה תוקף ברגע שהוא מזמין בירה ושואל אם ניתן לעשן בחוץ. כשהמלצרית עונה בשלילה הוא מתבאס. יותר מאוחר ינסה עוד פעם, בתקווה לא ברורה שיצליח להכניס ניקוטין לגופו. תשובת הלא שניתנת ממלצר אחר, גורמת לו להשלים עם כך שהסיגריה תאלץ לחכות לאחרי הראיון.

כשמדברים איתו על תחילת הקריירה שלו בתור סופר, מתגלה שהוא בכלל רצה להיות מוסיקאי: "תמיד הייתי קרוב לאמנות. עד גיל 18 חשבתי להיות גיטריסט ורציתי לכתוב שירים. ניגנתי על גיטרה חשמלית בלהקות של תיכוניסטים, ואז הרגשתי שהגעתי למקום סתום. שאין לי יותר לאן לשאוף מבחינת המוסיקה שלי. כנראה שנפלתי על להקות גרועות" הוא צוחק. "אמנם היו לנו כמה שירים לא רעים אבל זה לא היה מספיק. הרגשתי שאני מפסיק להתפתח מכיוון  שלא היו שאיפות. הייתי מנגן ורואה שזה לא מתרומם לשום מקום".

מי שטוען שהוא לא קורא חומרים של אחרים עושה פוזה. שלו
תצלום: גילי פורת


הקירבה לאמנות באה מהבית "ההורים שלי כל הזמן שמעו ביטלס, צ'אק ברי ורוקנרול של שנות ה-60 וזה השפיע עליי. לאחי הגדול הייתה תקליטייה עם אלבומים ממש טובים והייתי מתגנב ומקשיב להם" הוא מספר. גם ספרים הוא קרא. "הספר שהשפיע עליי הכי הרבה בתור ילד היה 'עליסה בארץ הפלאות'. יש בו משהו שאין באחרים. העולם שמתואר בו, הדמיון והפסיכודליות. יחד עם ד"ר סוס הם מראים יצירתיות שאין כוח שיכול לעצור אותה. אין ספק שהם חלק מהדנ"א של הכתיבה שלי".

אל הספר הראשון שלו "משפטי המחץ של הכדורגל האנגלי" (אותו כתב עם משה גוזגל) שלו מתייחס כלא יותר מאנקדוטה חולפת. "פנה אליי חבר שהוא עיתונאי ספורט, והחלטנו לכתוב את זה. לא היה שם משהו מעבר". את הרומן הראשון שלו "ימי הפופ" שיצא לפני עשר שנים, היום, לדבריו, הוא היה כותב אחרת. "השפה בו שומנית ומלאה ביותר מדי דימויים. לא משהו קריטי, אבל עדיין הייתי משנה".

"לא ממש תכננתי אותו בהתחלה. היו לי ספרים לפניו שלא יצאו לאור,  אבל במקרה הזה היה לי יותר אמון במה שכתבתי. תמיד כתבתי ועשיתי ניסיונות, וככה לאט לאט זה התבשל. הרגשתי שדברים זורמים אז זרמתי" הוא משתף. מקורות השראה? "כול החיים מהווים גורמי השראה. חלומות, טראומות ודברים שקורים בראש. זה סוג של תהליך. משהו שלא שולטים בו. כמו דימוי עבור משוררים". הרעיון מגיע אליו לאחר חשיבה ארוכה ולא מודעת. "על הזין הקוראים שלי. אני כותב בשביל עצמי. זה לא מעמדה מתנשאת או שיפוטית, אני פשוט חושב שאתה צריך לעשות משהו שמשרת את האג'נדה שלך".

בדרך כלל לא מבקרים את נושא השירות הצבאי במדינת ישראל. לכן, נדיר למצוא סופר כמוהו, שבמודע או לא, פותח תיבת פנדורה שמרבית הציבור הישראלי מנסה להתעלם ממנה או לחיות בשלום עם תפיסת עולם ביטחוניסטית. "הרי בכל דור דור באים עלינו לכלותנו". הספר "הנפשיים" מסתכל על השירות הצבאי במדינת ישראל באופן ביקורתי, ובעיקר על היחס לאנשים שבאמת ובתמים לא מתאימים למסגרת הלחוצה והדורשת.

בהתחלה הרגשתי שהספר לא מוביל לשום מקום. לקח לי זמן עד שהחלטתי לא לוותר
עטיפות הספרים


המיתוס שנוצר סביב זה והיחס החם והאוהב אליו זוכים חיילי צה"ל מנופץ באופן עמוק ביותר על ידי שלל דמויות מסכנות שמתעלמים ממצבן המעורער. דוגמה לכך ניתן לראות בדמותו של אורי, שחי בצל מותה הטרגי של אימו.
"בהתחלה הרגשתי שהספר לא מוביל לשום מקום. לקח לי קצת זמן עד שהחלטתי לא לוותר. פתאום חשתי שזה יכול להפוך לסיפור טוב. זה ממש הרגיש לי כמו חידה שאתה מנסה לפתור". לשאלה אם הצליח לפצח אותה הוא עונה "מעל ומעבר לציפיות שלי, ואני מאוד מרוצה מהפתרון. לא תיארתי לעצמי שכך זה ייצא".

לדעתו, הביקורת על המערכת הצבאית זו רק דרך אחת להסתכל על הספר. "נזהרתי במהלך הכתיבה שהאג'נדה לא תכתיב את הסיפור אלא שהוא ידבר בעד עצמו. נכון שהמערכת  רקובה אבל אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפיה. לצורך העניין, לגיבור לא היה קל גם אם הוא היה במחנה קיץ. אני רואה בו מסע הישרדות שעוברת הדמות הראשית תוך שהיא שואפת לא להיות ברמה מעורפלת. בחלק הראשון הוא נמצא בטירונות ומנגנון ההישרדות שלו חזק. בהמשך, כשהוא בבאר שבע המנגנון נחלש. מבחינתי, הסיפור הוא על אנשים הנמצאים מחוץ לסטריאוטיפים והשיח בישראל". 

לגבי מצבה של הספרות הוא אומר "בכל דור יש סופרים מוכשרים ותמיד יקנו ספרות מסחרית. זו האמיתית היא נחלת מעטים, כי היום אין מקום למשהו לא מסחרי. אם זה לא מוכר, לא יתעסקו בזה. תראה מוספים ספרותיים. זה לא שאין ביקורות מעוררות מחשבה אבל עדיין גבוה התערבב עם נמוך. היום לדברים יש משמעות אחידה".

"נעשו מעט ניסיונות לשפר את מצב הסופרים, למשל עם העצומה נגד המבצעים, אבל זה כמו עיוורים שהולכים אחרי החשיכה". יש סופרים שמבצעים עושים להם טוב, ויש כאלה שזה לא מעניין אותם. לדעתו המבצעים אגרסיביים, והצעקה בנושא מוצדקת. "אם אתה לא במבצע אתה לא קיים. הספר נעלם אחרי חודש. יש איזושהי דיקטטורה שרירותית שקובעת את המכירות". הוא מביא דוגמה של סופרת שהמוכרות החליטו לא לשים את הספר שלה במקום בולט מתוך שיקולים שהם ככל הנראה לא נקיים.
 

ישנו עולם הספרים שהרשתות הרגו אותו, ועולם הספרות. מדובר בממלכות שונות. שלו
תצלום: גילי פורת


"חסר כוח שלישי שיעבוד על פי מודל אחר. משהו שיהיה דומה יותר לאינטרנט.  "החשיבות של החנויות הפרטיות היא גדולה, במיוחד במציאות שהיא מסחרית נטו. זאת אולי זכותן של הרשתות להתנהל כך, אבל זה מחסל את הסיכוי של כל האחרים". 
בהתייחסותו לחוק הסופרים שהוצע לאחרונה, שלו לא בטוח עד כמה יסייע. "הכוונה חיובית ויכול להיות שזה יעזור אבל זה רק פתרון חלקי. יש לך את עולם הספרים, שהרשתות הרגו אותו, ועולם הספרות. הם שונים ולעיתים נפגשים אך עדיין מדובר בשתי ממלכות שונות. ישנם סופרים מבריקים שלא שמעו עליהם. מנגד, יש מכירה מטורפת של ספרים פחות טובים ועל כך אין ביקורת".

לאחרונה ניתן על ידי משרד התרבות פרס ליצירה הציונית. בין הזוכים הייתה ההצגה "יונה ונער" שהתבססה על ספרו של מאיר שלו. "גם פרסים אחרים הם בעיתיים" הוא אומר. "למרות שבמהותם הם חיוביים ומעודדים יצירה, עדיין יש פה משהו טיפה צורם. השאלה היא מהי ציונות. האם זה לפי מה שלימור לבנת הגדירה? אם כן, זאת ציונות ימנית". הוא מעלה את השאלה איך מקבלי הפרס מרגישים. "הבעיה היא ההגדרה. גם עמוס עוז ודויד גרוסמן ציונים. אבל הם טוענים ש-א' ו-ב' זה ציונות. אין ספק שיש נטייה של עולם הספרים לחבק סופרים מסוימים. צריך לראות את ההגדרות של השופטים לפני שבאמת מבקרים את הפרס".

שלו הוא גם מבקר ספרות, ומכיר את ההליך הביקורתי מהצד השני של המתרס. "לפני הביקורת עצמה, קריאת חומרים תמיד משפיעה כי זה עוזר לפתוח את הראש ולראות מה אחרים עושים. מי שטוען שהוא לא קורא ספרים של אחרים עושה פוזה ואני לא בטוח עד כמה זה נכון. צריך תמיד לחפש, להתפתח ולהשתפר ומי שלא עושה את זה דורך במקום. הספר הבא שאני אוציא צריך מבחינתי להיות הטוב ביותר, אחרת אני ארגיש חוסר תכלית ואגנוז אותו". בשנים האחרונות הוא כותב רק על ספרים מתורגמים. לא נוח לו לבקר כאלה שנכתבו על ידי אנשים שהוא יפגוש לאחר מכן. זה לא אתי מבחינתו. "לסופר הולנדי לא משנה אם אני מבקר אותו".

דמויות שצריכות לראות קב"ן

כשהוא קורא ספר הוא נהנה מכמה דברים: "אם הוא משאיר חותם או מעורר רגשות". עבודת המבקר היא כמו של שען "צריך לפרק את הסיפור לגורמים ולהבין מה יש בו ומה הוא עושה לך". אין הבדל מבחינתו בחוויית הקריאה אם היא לביקורת או להנאה. "בכל מקרה אני קורא אותו באותה צורה. אני מפעיל שרירים ביקורתיים ומנסה להבין מה גרם לו לעבוד עליי מבחינה רגשית. זה לא פוגם בהנאה שלי. להפך. קח ספר מתח בתור דוגמה. אני לא חובב גדול של הסוגה אבל עדיין אני יכול להעריך את מה שנכתב. יש טכניקות, מניפולציות, מתי נפתח ומסתיים פרק. דברים שעושה הסופר שניתן ליהנות וללמוד מהם".

עם השנים הוא הפך ספקני בנוגע לשבוע הספר. השנה זו הפעם הראשונה שלא ילך לכיכר שכן "זה מיותר ולא מהנה". "אני מוכר 10-15 ספרים וזה מחזיר לי על המחיר של שווארמה וחנייה. השבוע הזה יותר מעניין את ההוצאה לאור. לסופרים יותר כדאי למכור בסטימצקי. אני אישית מוצא שהסיטואציה בשבוע הספר מביכה. יושב, שותה הרבה יין, ומחכה שיקראו לי לחתום ולכתוב הקדשות מטומטמות. אני לא סופר של רבי מכר מהסיבה הפשוטה שכנראה יש משהו בכתיבה שלי שמפחיד קוראים".

שבוע הספר, הוא גורס, לא מחדש יותר מדי. "אולי יש ספרים שלא רואים הרבה בחנויות אבל מבחינתי יש פה איזה  אבסורד מכיוון שהמחיר יורד, ואין בו שום היגיון. בכל זאת, יכול להיות שזה היתרון היחיד בקרנבל המטופש הזה. זה הפך לסוג של מסורת וחובה. אפילו מבחינת הוצאות הספרים מיותר כי יש להן הוצאות, כמו הדוכן והעובדים, שהן מכוח האינרציה".

ההתייחסות של שלו לכך שיש משהו שמפחיד אנשים בכתיבה שלו, מובילה לכיוון שיחה מתבקש. "יש בה משהו שעושה לא נעים. הטקסט שלי תופס אנשים בקרביים. הספרים שלי מראש באים כאנדרדוג, כי אני מתעסק בדמויות לא אהובות. לא במובן הסטריאוטיפי של המילה כמו ערבים, מזרחיים או אתיופיים אלא משהו שהוא יותר תודעתי. אצלי גם אשכנזייה יכולה להיות בשוליים". ב"הנפשיים" הוא עסק בדמויות שצריכות לראות קב"ן ברמה העמוקה ביותר. אחת מהן, למשל, לא שולטת בצרכים שלה.

ב"ילדה גדולה" הגיבורה באה ממעמד הביניים. "בעולם אוהבים ספרות בורגנית, שיכולה להיות טובה אבל אליי זה פחות מדבר. אני רואה את עצמי כעושה אמנות, טובה או רעה, זה לא משנה". שלו חושב ש"ילדה גדולה" שיצא אחרי "הנפשיים" מאוד מוזר. "סיימתי לכתוב בחודשיים וחצי. לקחתי הפסקה ואז תיקנתי אותו. הוא יצא כמו מפץ גדול. זה היה אתגר לכתוב מנקודת מבט של בחורה. הרבה שואלים אותי למה עשיתי את זה. לדעתי זאת שאלה טיפשית". ב-2013 שלו מתכוון להוציא ספר קטן, אותו הוא מגדיר כטריפ אינטלקטואלי. יש בו דמות שעוזבת בית והוא עוסק במסע סוריאליסטי.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©