הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פשוט אלך לי לדרכי
 
אחרי מערכת יחסים עם בחור אדיש, אורטל ניצחון סוגרת חשבון, ומחליטה לפנות את המקום לבא אחריו
מאת אורטל ניצחון | 03.06.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

אני יושבת עם עצמי ומנסה לחשוב מה גורם ללב להישאר במקום שהוא בחר ללכת ממנו. קשה לי להוציא מהראש את מה שמחובר ללב, ובגלל זה אני מנסה להבין מה הבעיה בלשחרר. ישנם אנשים שמספיקה לנו היכרות קצרה עימם בשביל לדעת שיש בהם משהו שאנחנו אוהבים, בדיוק כמו שהיה מי שאני לא יודעת כיצד לשחרר.

הוא היה ההפך הגמור מהעבר שכל כך רציתי לשכוח. הוא היה בטוח בעצמו, ידע לעמוד על דעותיו וגרם לי להסתכל על החיים מזווית אחרת, למרות שעדיין לא מצא את מקומו בעולם. הוא היה אדיש, לטוב ולרע, כמעט נטול רגש, וזו תכונה שאני משתוקקת אליה. הוא ידע להתמודד עם בחירותיו, ולהמשיך את היום כרגיל. הוא גרם לי להרגיש בבית, בין אם כשהיינו יושבים ומדברים או אפילו כשהייתי בוהה בו בזמן שישן. הכול מסביב הסתדר, חוץ מהעובדה שלא היה מוכן לתת לעצמו לשחרר כדי לא להיפגע שוב. אולי בזמן אחר, זה היה מסתדר.

להסתכל במראה ולשנוא את עצמך ואת המצב אליו הגעת - זה המצב הכי שפל שיכול להיות, אבל לפחות אני שלמה עם עצמי ולא כזאת, מלאת חרטות. הרי יכולתי להגיע למצב הזה בקלות, כשלא פעם ישבתי מול ה"ילד" הזה ולא הצלחתי לעמוד על שלי או ידעתי מה בכלל רציתי ומה הגיע לי לקבל. והוא מצדו, התחבט עם עצמו, ידע שהוא זורק הכול לפח, ובכל זאת הצליח לשבת על הכיסא, להביט בי ולתת לי ללכת אחרי שהוא נגע בי כל כך יפה כמו שרק הוא ידע, ועוד להיות מסוגל ללכת לישון אחר כך, כאילו כלום לא קרה. הייתי מוכנה לתת את הכול בשביל לא להרגיש, כמוהו.

זה לא הבנאדם לצדי שחסר אלא הלילות שהורגים אותי ומהם אני פוחדת
תצלומים: SXC

אני מדליקה לראשונה סיגריה אחרי שבועיים של הפסקה, כי אני לא מעשנת כשטוב לי בלב. אחר כך אני מדליקה עוד אחת, צופה בעצמי מהצד ורואה אותה בחורה שנשברה לפני שנה על ידי גבר אחר. זה כל כך כואב להרגיש ולרצות משהו שיכולתי להשיג בקלות, והייתי בטוחה שאלוהים שלח לי כי סבלתי בעבר. אבל כנראה שלא סבלתי מספיק, ושיש לי עוד הרבה ללמוד, כמו את נוסחת האדישות. כל מה שרציתי זה להמשיך הלאה, אבל הכול התנפץ לי בפנים, בדרך לעוד תקופה של הדחקות וחיצים בלב.

במבט סביב נראה שאני לא כמו כולן, כי אני סובלת בפרידות הרבה יותר. זה לא הבנאדם לצדי שחסר אלא הלילות שהורגים אותי ומהם אני פוחדת. הלוואי ויכולתי לפסוח עליהם בזמנים כאלה - שהלילה לא יגיע ואז לא אצטרך ללכת לישון כשהמחשבות שוכבות לצדי במיטה. עכשיו אני רק מבקשת לא להיזכר. לו רק היה אפשר למחוק מהמוח את קטעי הזיכרון המיותרים, כדי שאוכל להמשיך את שיגרת חיי במקרה שהעזתי לשכוח.

נכון שהזמן עושה את שלו ואצחק על הכול בסופו של דבר, אבל הדרך לשם שוברת אותי. אני כבר לא מחזיקה מעמד. עכשיו נותרו רק סימני השאלה שכנראה עדיף שלעולם לא אקבל עליהם תשובות. אולי זו אני או הוא שלעולם לא יודה באהבה שוב. זה אכן כואב להרגיש, ולכן אני לא מאשימה אותו. פשוט אלך לי לדרכי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. ואוו
נילי 06.06.2012
 
 
2. יופי של טור
המקביל 07.07.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©