הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
החתונה הבלתי נגמרת
 
לאחר שאביטל לוי ליוותה את חברתה הטובה בהכנות ליום המיוחל, היא הבינה שהתכנון דורש יותר מדי זמן ומאמץ. בנות, תכינו "רסקיו"
מאת אביטל לוי | 28.06.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

היום הכי חשוב ומאושר בחייה של בחורה הוא זה שבו היא מתחתנת. עוד בילדות חברותיי חלמו עליו, אבל לי זה אף פעם לא קרה. מוזר. לא דמיינתי חתונת יוקרה ולהיות הכלה הכי יפה. למען האמת, לא חשבתי על זה כלל. האמנתי שיומי יגיע בלי חלום רטוב וציפייה גדולה. אסתפק בחתונה קטנה וצנועה עם בחיר לבי, שאפילו אותו אני לא רואה כאביר על הסוס הלבן.

לאחרונה כשביליתי ברחובות תל אביב הבחנתי שהחנויות לשמלות כלה לא נחות לרגע. בין פסיעה לפסיעה במדרכה המלוכלכת קיבלתי שיחת טלפון מעוד חברה טובה שהודיעה לי שהיא מתחתנת בקיץ. כשאני רואה את כל חברותיי הרווקות נעלמות, זה לא ממש ממריץ אותי להתחתן, להפך. היום אני יודעת שחתונה זה לא משהו שמתכננים ברגע, והיא ממש לא נגמרת לאחר ארבע שעות.

כשליוויתי את חברתי הטובה, כלה בתחילת דרכה, בהכנות, הבנתי שזה לא הולך להיות קל במיוחד. הגעתי לתל אביב העמוסה מכוניות בבוקר קר וגשום ואחרי שעה מצאתי חנייה וצעדתי למפגש עמה. לאחר נשיקות וחיבוקים התחלנו את מסענו הגדול בחיפוש אחר השמלה. נדמה היה שיהיה מהנה ומרגש לראות את החברה הכי טובה שלי עם שמלה לבנה, ולכן נכנסנו לחנות הראשונה שמחות וצוהלות. החיפושים היו ארוכים. כל כניסה לסלון כלות נגמרה לאחר חמש שעות של מדידות ואי שביעות רצון מצידי או מצידה. כשהיום המתיש נגמר ללא כל תוצאה, חברתי היקרה ביקשה שאתלווה אליה מחר שוב. בלעתי את הרוק והנהנתי בנימוס ובקול צרוד ושקט ש"בטח שאבוא".

בגלל הלחץ ההיסטרי, שכחתי שגם אני צריכה להתארגן
תצלומים : sxc


לאחר ימים מטורפים מצאנו את השמלה המיוחלת, הייתי מאושרת לא פחות ממנה. ישבנו בבית קפה פינתי באזור וחגגנו. עוד לא הספקתי ללגום מהקפה הנחשק, והיא ביקשה את עזרתי לאורך כל מסע הטיפוח והעינויים - פדיקור, מניקור, איפור, טיפול פנים וגבות. בשלב מסוים כבר לא ממש הקשבתי, רק ידעתי בתוכי שלהיות כלה או המלווה שלה, זה בכלל לא פשוט ומצריך ימים שלמים של סבלנות, הקשבה והרבה "רסקיו" להרגעה.

ואם כבר הייתי בתוך התהליך אז שלא אחפש אולם? חיפשנו ביחד אולם אירועים בדיוק כפי שהיא חלמה בילדותה. ביקרנו בעשרה לפחות. כשהגיעו העיצובים כבר נכנעתי. תפסתי את הכלה והסברתי לה יפה שאני לא זו שמתחתנת איתה. עזבתי את המקום, טסתי לבר ושתיתי לשוכרה. ביום החתונה הטלפון העיר אותי בבהלה בחמש בבוקר. אספתי אותה והלכנו לסלון כלות. את הכלה צריך לפנק ביום חתונתה ואני כמלווה נאמנה צריכה לדאוג להכול.

קניתי בורקסים, שוקו ועוד
"רסקיו" הפעם בשבילה. בעודי מחזיקה לה את היד ומחמיאה ליופיה, חיכינו לחתן הטרי שיגיע לראות את אהובתו. בגלל הלחץ ההיסטרי שכחתי שגם אני צריכה להתארגן. כשהוא הגיע, זרקתי על עצמי את השמלה הוורודה שהספיקה להתקמט ויצאנו לצילומים. החום האיום והלחות הקשה לא הוסיפו. עמדתי דביקה עם הזר העוקצני והצרחות של חברתי היקרה שמא השמלה שלה תתלכלך הרטיטו את גופי.

זה מצחיק לחשוב שהאדם שאת מכירה כמעט כל חייך הופך להיות מפחיד ביום חתונתו. בנסיעה לאולם חשבתי שאולי בשירותים אני אספיק להתארגן, אחרי הכול אני גם אורחת באירוע. החופה הייתה מרגשת, והאולם היה בדיוק כמו שהיא חלמה. כל כאבי הראש והלחץ שעברנו נראו באותו הרגע שווים את המאמץ. אני מודה שהיו רגעים בהם התרגשתי וחשבתי על היום בו אתחתן, אבל זה עבר מהר. כמה שעות לאחר שהסתיימה החתונה, נשארתי ברחבה המטונפת עם כל השיכורים, הסתכלתי על המקום מתרוקן לאט, חייכתי לעצמי ונשמתי לרווחה שהכול נגמר. חברה טובה אחרת ניגשה אליי ופרגנה על כל המאמץ. חייכתי והודיתי לה, סוף סוף מישהי מפרגנת. היא תפסה את ידי ואמרה בטון ילדותי וחמוד "את יודעת, גם אני מתחתנת" .

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©