הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אפשר גם אחרת
 
מורן ברגמן נסעה לברלין מלאת חששות ממפגש עם כל סמליה הישנים והרעים, ושמחה למצוא עיר מלאת קסם, שגם מנציחה את העבר וגם מציעה חוויה אנושית מיוחדת במינה
מאת מורן ברגמן | 29.06.2012
 


>>> 
העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

אמי הציעה לי לנסוע לברלין, ומיד חשבתי, מה יש לחפש שם? הרי במשך לא מעט שנים הייתה העיר סמל לרדיפות היהודים, ובטוח נשארו בה שרידים מאותה תקופה נוראית. ומה שהכי פחות רציתי זה לטייל בעיר כשתחושת הפחד לא מפסיקה להכות בי, שיזכיר לי את המסע לפולין בתיכון והטראומות שלו. לא התחשק לי חופשה כזו. אולם לאחר ששכנעו אותי  שהמצב לא כפי שתיארתי, הסכמתי להצעה הלא מפתה.

כשהגעתי לברלין, הצטרפתי לסיור חווייתי ביותר על יהדות גרמניה שלפני המלחמה. הוא הועבר על ידי מדריכה ישראלית חביבה, סטודנטית להיסטוריה באחת מהאוניברסיטאות בעיר שמתפרנסת כמדריכת תיירים ישראלים בבקרים, וכברמנית בפאב בלילות. הסיור הרחיב את ידיעותיי הרבה מעבר למצופה. הופתעתי לטובה לראות עד כמה תדמיתה של העיר שונה מזו שהייתה לה בימי המלחמה. המקום שממנו ניסו להכחיד את היהדות, כעת מנסה לשמר את זכרה בכל פינה. מרגישים בה חופש תמידי ללא קשר למוצא או גזע. שחור או לבן, יהודי או נוצרי. הבנתי שאין "שונה" בברלין.

היא מהווה מפגן של פתיחות, פלורליזם וסובלנות. בדיוק ההיפך ממה שהייתה בעברה האפל. השילוב בין חדש לישן, בין המוות לחיים, בין הכלא לחופש ובין האפור לרבגוני, הופך אותה לפסיפס רב תרבותי של היסטוריה המתמזגת עם ההווה.
העיר שבליבה הייתה חומה, מלאה בקסם ייחודי שלא ניתן להסבירו, רק לחוותו. סביר היה לחשוב שהעיר שהייתה מרכז התרבות הנאצית עד לפני 67 שנים, תחשוף שרידים של מנטליות נוקשה. ההפך הוא הנכון. באחד הימים כשטיילתי עם אמי בשכונת "מיטה" הבטנו מטה אל מדרכת האבן וראינו מרצפות זהב חרוטות. מדובר בפרויקט יפהפה, ייחודי ומרגש המכונה "אבני הנגף". אנדרטאות  פרטיות בדמות אריחים עליהם חרוטים שמות חלק מהקורבנות והתאריך בו הם נספו, מול בתיהם לשעבר. סימן מרשים לכך שגם לאחר שהכול נגמר, העיר לא שכחה.

מפגן של פתיחות, פלורליזם וסובלנות. ההיפך ממה שהייתה בעברה האפל. ברלין
תצלומים: מורן ברגמן


ביום אחר עברתי במקרה ליד תחנת אוטובוס שעליה היה רשום Never Forge באנגלית ובגרמנית, ובצמוד הופיעה תמונתו של אדולף אייכמן, בצירוף הסבר מדוקדק מי היה האיש, ללא חשש להבליט את מעשיו הנוראיים כלפי היהודים ואת העובדה שהוצא להורג בישראל בגין פשעיו. כשהתעמקתי בכתוב, הבנתי שמשרדו  היה בבניין ממול ולכן הפירוט הרב. גרמניה שלפני המלחמה הייתה עבור היההודים המקום האידיאלי לחיי קהילה. הם זכו לפתח את עצמם, וצמחו בה הרבה בעלי מקצועות חופשיים ואמנים. 

שלל אנדרטאות ממוקמות באינספור מקומות בעיר. אחת החשובות ביותר הינה אנדרטת הרכבת הרשמית של ברלין, שמנציחה את העובדה ששימשה להובלת נוסעים יהודים למחנות ההשמדה. השנייה ואולי המפורסמת מכולן היא האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, שמורכבת מ-2,711 עמודי בטון דמויי מצבה בגדלים שונים שמסודרים בשורות ויוצרים תחושה של הליכה במבוך של בית קברות. כולם רוצים לומר לכל העוברים בהם, תושבים ותיירים: הייתה פה מלחמה קשה, אך אנו מאד מצרים על כך ופועלים כדי להנציח את שהיה בשביל לא לשכוח.

באחד הלילות כשיצאנו לסיור בירה בהדרכת אישה מוזרה מעט שלקחה אותנו לסיבוב בכמה פאבים בלב העיר, פגשנו טיפוסים מצחיקים וחברותיים. חלקם מקומיים ואחרים תיירים שבאו לחוות את חיי הלילה שהיו נעימים במיוחד והשרו תחושה של ביטחון. ללא תכנון מיוחד עברנו במרכז גן ציבורי והבחנו בגיטריסט  אפריקאי מנגן את להיטיו של בוב מארלי וקורא למאזיניו להיפתח לאווירת החופש.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©