הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חוצפה מקומית
 
אין סיבה שתעלה שוב שאלת פרישתו של הג'ודוקא אריק זאבי בתקשורת הספורט, כמו שקרה בארבע השנים האחרונות. ההחלטה צריכה להיות שלו
מאת יואב כהן | 26.08.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


במדינת ספורט מתוקנת, נושא פרישתו של הג'ודוקא הישראלי, אריק זאבי, לא היה עולה על סדר היום של עיתונות הספורט מזה ארבע שנים. במדינת ספורט מתוקנת, היו נותנים כבוד לספורטאי המשתייך לענף שבו הוא ושניים אחרים זכו בשלוש מדליות אולימפיות. במדינת ספורט מתוקנת, לא היו מבקרים ספורטאי ענק כמו זאבי על כל כישלון קטן שהוא חווה בטורניר כזה או אחר. גם אם הכישלון הזה הגיע אחרי 43 שניות בלבד באולימפיאדת לונדון. אבל ישראל היא לא מדינת ספורט מתוקנת, ועקב כך נגרם לו ולקריירה שלו עוול גדול מאז כישלונו באולימפיאדת בייג'ינג 2008.

 

זה לא חדש שהענף התופס את מרבית הסיקור בעיתונות הספורט בישראל הוא הכדורגל, למרות שבזירה הבינלאומית הוא הביא למדינה העפלה אחת בלבד למונדיאל, וארבע העפלות של שלוש קבוצות, לליגת האלופות של אירופה. גם זה בעיקר בזכות שיטת משחקים חדשה שהוביל נשיא אופ"א, מישל פלטיני, שמקילה על קבוצות קטנות. כשהאולימפיאדה הסתיימה, אין זמן טוב יותר מלהצביע שהמלך הוא עירום ושהגיע הזמן לתת את הכבוד לספורטאים שבאמת מגיע להם לקבל אותו.

לא חסרים ספורטאים שהצליחו בקריירה שלהם גם בגילאים מבוגרים. ראיין גיגס
ויקיפדיה, הוועד האולימפי בישראל ו - Flickr, Gordon Flood

אחד מהם הוא זאבי (35). אבל, במקום שהכתבים והפרשנים יעריכו את הזכות שניתנה להם לראות אותו מייצג את המדינה בכבוד ב-15 השנים האחרונות באליפויות אירופה והעולם, וזוכה במדליות - בהן  מדליית ארד באולמפיאדת אתונה 2004 - הם העלו יותר מפעם אחת בארבע השנים האחרונות את השאלה אם לא הגיע הזמן שהוא יפנה את מקומו לג'ודוקא  צעיר יותר, עקב גילו ומספר כישלונות שנחל, בין היתר בבייג'ינג. שאלה אותה מרשים לעצמם לשאול כאלו שלא עשו חצי ממה שעשה.

 

לא חסרים ספורטאים ברחבי העולם, שהצליחו בקריירה שלהם גם בגילאים מבוגרים. כמו הכדורגלן הוולשי, ראיין גיגס ממנצ'סטר יונייטד, שנושק לגיל 39 ומונה לאחרונה לקפטן נבחרת בריטניה שהעפילה לשלבי הנוק-אאוט באולימפיאדת לונדון (הבקיע שער אחד). או אחד האתלטים והאצנים האמריקאים הגדולים בהיסטוריה, קרל לואיס, שהיה אלוף אולימפי, אלוף עולם ושיאן עולם והתחרה עד גיל 36.

 

השאלה לגבי פרישתו של זאבי חשפה, שוב, את תרבות האינסטנט שאופיינית כל כך לחברה הישראלית בכלל ולעיתונות הספורט בפרט, שלא מכירה בצורך בסבלנות מהסיבה הפשוטה שכל תחרות מתרחשת בנסיבות שונות שמשפיעות על המתחרים. כישלון בתחרות אחת יכול להפוך להצלחה באחרת. התרבות הזאת העלתה את הסוגייה המיותרת: אם זאבי צריך לפרוש לאחר שנכשל באולימפיאדת לונדון.

 

בהצלחותיו ובכישלונותיו, שהובילו לרגעים הקשים בהם ביקרו אותו, זאבי ידע להישאר עם הרגליים על הקרקע, להיות צנוע ולא לוותר לעצמו. הוא המשיך לעבוד קשה על מנת להיות מוכן לכל תחרות, ובחלקן הצליח לעמוד במשימות ולזכות במדליות. נראה שאת כמות הספורטאים הישראלים שמחזיקה בתכונות הללו ניתן לספור בערך על יד אחת. לכן לא היה ראוי ממנו להתחרות באולימפיאדת לונדון, גם אם נחל בה כישלון צורב ולא זכה במדליה, אין שום סיבה שעקב גילו או כישלונותיו שאלת הפרישה שלו תעלה שוב על סדר היום של עיתונות הספורט. כי רק לזאבי הזכות להחליט על המועד בו הוא יפרוש. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©