הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשההורים משלמים
 
אביטל לוי נסעה לארה"ב כדי להרוויח כסף, ולמרות שלא הצליחה, היא חזרה ארצה רק כדי לרצות לנסוע שוב
מאת אביטל לוי | 09.09.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

שלוש שנים עברו מאז האווירה השונה, השמש הנעימה, האנשים היפים והחופש הממכר. כל כך חיכיתי לרגע שאהיה על המטוס ואגיע כבר לעיר המלאכים, לוס אנג'לס. בדרכי לנתב"ג הייתי מרוצה מהעובדה שאני סוף סוף נוסעת לשדה התעופה, ולא כדי להסיע או להחזיר אנשים. משפחתי וחבריי הטובים נפרדו ממני בדמעות, ורק קיוו שאחזור  לארץ. בדיעבד אני מבינה למה כולם פחדו שאשתקע בארה"ב ואחזור אך ורק עם גרין קארד. מדהים שם, רגוע ושלו, ההזדמנויות פתוחות ויכולתי לעשות כל מה שעולה על דעתי. עם הנחיתה הייתי באופוריה ענקית ועם חיוך שלא עזב את פניי.

 

נכנסתי לדירה קטנה בוואלי בלוס אנג'לס והתחלתי לתכנן את שהותי. התכנית הייתה להרוויח כסף ואז לטייל. שובצתי כמוכרת מוצרים של מפעלי ים המלח בעגלות בקניון באורנג' קאונטי. היום הראשון היה מביך במיוחד. שעות עד שהצלחתי לעצור מישהו ולקרב אותו לעגלה, וכשזה כבר קרה לא מכרתי דבר. מתסכל לעבוד 12 שעות ביום ולא להרוויח דולר. הימים עברו וסבלנותי פקעה. למרות שהצלחתי למכור פה ושם, מהר מאוד הבנתי שמכירות הן לא בשבילי. שלושה שבועות לאחר מכן עזבתי, והתקשרתי לארץ להתבכיין על מר גורלי.

 

מכל המקומות המדהימים שביקרתי בהם עיר אחת  מילאה אותי בהתרגשות, לאס וגאס. לאחר כמה שעות של נסיעה שוממת במדבר נבאדה, הגעתי לתוך מערבולת אורות עוצמתית שלא משאירה שום מקום לדימיון. כשהתאוששתי פקחתי את עיניי, ונדהמתי מהיופי הלא מוסבר שלה. נדמה היה שהזמן שם לא משחק תפקיד, ובתור אחת שאוהבת את הלילות ושונאת את הבקרים, מצאתי את עצמי קמה מדי יום בשעות הערב, ואפילו לא מתייסרת מצפונית שמא פספסתי משהו. חרשתי את כל בתי המלון המפוארים, ובין לבין הימרתי עד כדי התמכרות, על חשבון ההורים כמובן. מסופקת ומחויכת העברתי שם כמה ימים מטורפים. הוריי העבירו לי כסף לחשבון הבנק מבעוד מועד. מתברר שהם תיארו לעצמם שכל הדיבורים על לעשות מיליונים, הם רק דיבורים. משכתי את כל מה שהיה באפשרותי והתחלתי לטייל. הייתי מאושרת, ביקרתי בכל מקום אפשרי וקניתי כל מה שגירה את עיניי ותחושותיי. איזה מזל שיש לי הורים מבינים.

למרות שהצלחתי למכור פה ושם, מיד הבנתי שמכירות הן לא בשבילי. לוס אנג'לס
תצלום: Flickr, Stig Nygaard

הרוחניות היהודית מאוד חסרה בארץ רחוקה, וכדי לפצות על כך הלכתי לבית הכנסת בלוס אנג'לס באופן קבוע. הכרתי שם המון אנשים נחמדים, אך מישהי אחת תפסה את ליבי. היא הייתה אישה מבוגרת, לבושה היטב ומהודרת שתמיד הופיעה עם כובע גדול שכיסה מעט את פניה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא נראתה מסתורית מאוד. באחד מימי השישי בהם הייתי בבית הכנסת, היא פנתה אליי, ואני הופתעתי מאוד. מדוע היא מדברת עם ילדה כמוני? בשיחה עמה היא הצליחה להרשים אותי בפשטות שלה, בטוב ליבה ובעדינותה. דיברנו המון על החיים, על החלומות שלי ועל שלה שהתנפצו. היא סיפרה את סיפור חייה המרתק, והפכנו חברות טובות. לא חשבתי שאמצא המון במשותף עם אישה שגילה מעל 60, אבל החיבור המיוחד בינינו גרם לי להבין שמעולם לא הרגשתי כזאת קירבה עם אף חברה. היינו מדברות בטלפון והיא הייתה מבקרת אותי המון.

 

היא ידעה שהפסקתי לעבוד, ושאלה אם ארצה לגור איתה ולעזור לה בבית. בתמורה לכך היא תשלם לי. חייכתי לעברה והודיתי לה מאוד, אך סירבתי בנימוס. היה ברור שההצעה נבעה מהרצון שלה לסייע לי. היא לא הייתה צריכה את שירותיי. ידעתי שהיא מאוד עשירה ובודדה, שהיו לה רק בנים ותמיד חלמה על בת. אולי אם הייתי מסכימה להצעתה הייתי מפיגה את בדידותה, ולו במעט. למדתי ממנה המון. היא שינתה את אופן המחשבה שלי ומילאה אותי בבגרות. המטרה הגדולה של הנסיעה הייתה שאחזור אחרת, אך לא העבודה וההתמודדות עם הלבד הם ששינו אותי אלא רק היא.

 

החודשים עברו להם ונהניתי מהחיים, אך הרגשתי ריקנות. לקח לי זמן להבין ממה היא נובעת: המשפחה שלי. לילה אחד לאחר בילוי במסיבה חזרתי לדירה הקטנה, ישבתי במרפסת, פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב. 92 דפים מלאים, ב-92 יום שכבר הייתי שם, ובכל אחד מהם כתבתי על געגועיי למשפחה ולארץ. הבנתי שלא אוכל להישאר שם עוד זמן רב. ידעתי שאני מוכרחה לחזור. הציפייה לקראת החזרה לארץ הייתה מרגשת במיוחד. נכנסתי ל-LAX (שדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס) עם אקסטרה מזוודות ועודף משקל מרוב מתנות לכולם. בטיסה לא עצמתי עין. הסתכלתי בחלון הקטן ונפרדתי מלמעלה עד שהים כיסה את כל המראה המרהיב. עם בוא העננים, ידעתי שההחלטה לשוב הביתה היא הנכונה ביותר. זה אמנם קצת קלישאתי, אבל אין כמו בארץ.

 

המפגש עם הפרצופים המוכרים מילא את כל החסר שהיה בתוכי. הבית היה מלא באורחים שאת חלקם הכרתי וחלק לא. כולם קיבלו את פניי באהבה גדולה וגעגוע חזק שהתפוגג לו לאטו. לאחר כמה שעות  כשהייתי לבד, תקפו אותי געגועים לארה"ב. הייתי צריכה את החיבוק הקטן וההרגשה של לחזור הביתה, אבל האמת היא, שאחרי יממה יכולתי לטוס לחצי שנה נוספת.

 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©