הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא גיבורים, קורבנות
 
ענבר בר-יהודה יוצאת נגד ההצתות העצמיות, וטוענת כי למרות הזעזוע הן לא הועילו למחאה, שמסרבת להתרומם
מאת ענבר בר-יהודה | 18.09.2012
 

 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


"המדינה שדדה אותי, גנבה אותי... אני מאשים את מדינת ישראל". כך קבע משה סילמן ז"ל במכתב שהפיץ רגעים ספורים לפני שהצית את עצמו במהלך צעדת המחאה, והיכה מדינה שלמה בתדהמה. שורות אלו הפכו במהרה לחלק מהמאבק, כשכמה שעות לאחר המקרה, התאספו פעילים בכיכר הבימה, והקריאו את מכתבו שוב ושוב.

 

כעבור שישה ימים סילמן מת מפצעיו. יומיים לאחר מכן הצית את עצמו עקיבא מפעי (45) נכה צה"ל, מברקת שמת כעבור עשרה ימים. אמנם מפריד ביניהם עולם ומלואו - פעיל חברתי שנכנע למציאות הקשה, מול אדם מיואש שמחקה פעולות של אחרים. אך ביניהם נח בשקט סיפור כואב על החברה הישראלית שהרימה ידיים.

 

שניהם, יש לציין אנשים אמיצים מאוד, מאחר שבחרו להמית את עצמם או לסבול ייסורים איומים של כוויות במשך שנים. סילמן, איש עסקים שנתקל בחומה בירוקרטית גבוהה, שבמקום לעזור לו להתרומם - הפילה אותו, ומפעי שהיה נכה צה"ל שאמור לקבל טיפול איכותי ומסור בשל כך. שניהם חיפשו דרך לבטא את אכזבתם מהמדינה, אך בעוד שסילמן השאיר אחריו מכתב מפורט והצטייר כפעיל חברתי עם מטרה ורצון לשנות, נדמה כי מפעי, החקיין, ראה שהצתה עצמית מושכת את תשומת ליבה של החברה, ועשה זאת מבלי שיהיה ברור איזו אג'נדה ניסה לקדם.

רק הזמן ישפוט אם כאבם של האזרחים יצליח להזיז משהו. שדרות רוטשילד 2011
תצלום : מאל בנאוליאל. לובי : צילום מסך, החזית החיפאית

 

הצתה עצמית בתרבויות שונות היא מסורת בת עשרות שנים. המקרה המפורסם ביותר לאחרונה הוא של מוחמד בועזיזי, ירקן מתוניסיה, שהצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010, כאקט מחאה על כך שהמשטרה המקומית סגרה את דוכן הירקות שלו ומנעה את פרנסתו. פעולתו הייתה הטריגר למהפכה העממית במדינתו והפילה שלטון דיקטטורי של 23 שנים. לאחר מותו רבים יצאו לרחובות וזעקו "לא לאומללות ולא לאבטלה".

 

במקרה הישראלי, רק הזמן ישפוט אם כאבם האישי של האזרחים אכן יביא לשינוי גדול ברמה החברתית ויצליח להזיז משהו. אבל האם לפעולותיהם המחאתיות ישנה השפעה מיידית כלשהי? סילמן נתפס כגיבור, וסביר להניח כי בעתיד יהפוך למיתוס, אך המחאה לא התרוממה. שכן, מלבד להפנות אצבע מאשימה לעבר הממשלה שגרמה למצב הבלתי האפשרי בו שרויה החברה - לא באמת נעשה צעד משמעותי. נראה כי מנהיגיה התמקדו יותר בניסיון לעורר פרובוקציות סביב חייו האישיים ושכחו את המטרה עצמה.

 

ניתן להצביע על המחאה והממשלה כאשמות במותו של סילמן, אך האם הכיסוי הנרחב מצד התקשורת והלגיטימציה שהעניקה למעשה, בעצם הפכו אותה לאשמה המרכזית בהצתה של מפעי? יושבת ראש מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', גינתה בדף הפייסבוק שלה את מעשה ההצתה של סילמן "נטילת חייך במו ידיך הוא מעשה קיצוני ונורא, ואין לבצע אידיאליזציה שלו. אסור בשום אופן להפוך את התאבדותו לאקט לגיטימי של מחאה".

 

תהליך החיקוי הוא תוצאה של אידיאליזציה כמעט רומנטית. שכן, סילמן כבר אינו מצטייר כאדם שאמר נואש אלא הפך ללוחם למען צדק חברתי. ואולי חבל שכך, כי לא משנה עד כמה רע המצב, ויתור הוא אף פעם לא הפיתרון. ולכן, לכנות את שני הקורבנות גיבורים ואף לתאר את מעשיהם כצעד מחאתי זה בעצם להימנע מלומר את האמת: במקום להישאר ולהיאבק, הם בחרו ליטול את חייהם, לא ברור בשביל מה. הרי לא נראה שהמחאה החברתית התקדמה מאז.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©