הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיים בשחור
 
עדי וקנין מביאה את סיפוריהם של שלושה פליטים מאריתראה וסודאן, על התלאות שבדרך, ועל המציאות הקשה אליה הם נחשפים כאן
מאת עדי וקנין | 08.09.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק 

 

 

 

תשומה בראה, פליט אריתראי בן 37, יורד בשעת בוקר מאוחרת מדירתו שעל הרחוב הראשי בשכונת התקווה. פניו לעוד יום עבודה מייגע הכולל מטלות כמו סידור מדפים ופריקת סחורות בסופר השכונתי, שבעבורן הוא מקבל 22 שקל לשעה. באותו הזמן בדיוק, מתחיל יום עבודה של דאוד חאיילאב, פליט אריתראי בן 28, כשוטף כלים בבית קפה תל אביבי ברחוב המסגר. מעבר אקראי בשדרות הר ציון דרך גינת לוינסקי ורחוב נווה שאנן בתל אביב, מגלה סימני שאלה רבים, וחושף תמונה מחוספסת של סלידה בקרב רבים, מצד אחד, וחמלה מצד שני. שכן, המוני הפליטים השוכנים בה, הולידו מציאות חדשה.

 

על סוגיית המשך שהייתם בארץ ניתן לדבר רבות, אך על הסיבות שבגללן הם נודדים בין המדינות השונות, ניתן לספר בלשון אחת. אריתראה מאופיינת במשטר דיקטטורי נוקשה, גיוס בכפייה לצבא, חוסר יציבות ואיסור על חופש התנועה. "יש מלחמה בין אתיופיה לאריתריאה וכולם הולכים לצבא. אין משכורת, אין אפשרות לראות את המשפחה, ומי שמסרב נשלח לכלא מתחת לאדמה, שם הוא עובר עינויים" חושף בראה, ששירת בצבא כמחצית מחייו, וזכה לראות את משפחתו אחת לשלוש שנים.

 

חאיילאב, מנגד, סירב להתגייס: "המדינה נותנת הכל בחינם - יש בית ספר, קופת חולים, מים ואוכל, אבל בתנאי שתעשה מה שנכון לצרכים של אריתראה". דבריו מבטאים את השתקפות הדיקטטורה. שכן, הממשל נותן את כל האמצעים לנתיניו מתוך אינטרס המשרת אותו בלבד. למשל, כולם זוכים לחינוך מגיל שבע ועד 18, כשבתום הלימודים הממשל מסווג את הבוגרים לאוניברסיטאות, לבעלי מקצוע ולצבא. אך הכול נעשה בכפייה ולמען המאמץ המלחמתי.

מי שלא עובד הולך לחיות ברחוב. חברים או לא חברים, למי שאין כסף - אין כוח
תצלום: מורן חלפון

המציאות בסודאן כואבת לא פחות. בין הדרום הנוצרי בעיקרו, לצפון המוסלמי התנהלה מלחמת אזרחים עקובה מדם שבמהלכה נהרגו עד כה שני מיליון איש, וכארבעה מיליון וחצי נאלצו לעזוב את בתיהם. לאחר משאל עם, הוקמה מדינת דרום סודאן, כשבצפון שולטת דיקטטורה אכזרית. דופ-לואי, פליט סודאני נוצרי בן 26, מספר "שרפו לי את הבית ואני ואבי נשלחנו לכלא, שם דרשו שנתאסלם. רק אחרי שאבי סירב ונרצח מול עיניי, ידעתי שאני צריך לחשוב על דרך הימלטות". בסופו של דבר הם מחליטים לברוח כדי  להשתכר בכבוד ולחיות על פי בחירה."עזבתי, אחרי שבן דודי מת בכלא", הוא מספר. "נפרדתי מאשתי שהייתה בחודש השביעי להריונה, וברחתי לאתיופיה, שם הובלתי למחנה פליטים של האו"ם. על ישראל בכלל לא ידעתי".

 

חאיילאב הסתנן בשנת 2003 לסודאן, שם הצליח להשיג ניירות של פליט מהאו"ם, ולקבל אשרת עבודה לחצי שנה. אחרי שלוש שנים נקלע לקטטה אלימה עם חבריו לעבודה, שהביאה לכך שנאלץ להימלט מהמדינה. הוא רצה להגיע למצרים, ולשם כך נעזר באזרח סודאני שעזר לו לחצות את הגבול תמורת 800 דולר. בהמשך, אזרח מצרי תיווך בין קבוצת הפליטים שביניהם היה חאיילאב לבין בדואי מסיני, שסייע להם לחצות את הגבול לישראל תמורת אלף דולר. "כשהגעתי למצרים, הבנתי שהתחנה הבאה היא ישראל. פחדתי לבוא, כי בדיוק שידרו בטלוויזיה על מלחמת לבנון השנייה, וחשבתי שמפגיזים כאן את כל הרחובות" נזכר חאיילאב. הבדואים שיחדו את אנשי הצבא המצרי בגבול ישראל, ואלו ירו באוויר כדי להסיח את דעתם של הישראלים בזמן שהפליטים חצו את הגבול.

 

"בתקופתי, היו רק מעט מסתננים, כיום בגלל שמספרם גדול הרבה יותר והמודעות גבוהה, קשה לחצות את הגבול. יש מקרים רבים של אונס נשים על ידי בדואים בגבול, חטיפות, התעללות וסחר בבני אדם" חושף חאיילאב. סיפורו של בראה לא שונה בהרבה. הוא שילם 800 דולר למתווך אתיופי שסייע לו לחצות את הגבול לסודאן. הוא ידע שאם ייתפס שם ללא מסמכים, יגורש למדינתו, וזו הייתה הסיבה העיקרית לכך שישן ברחובות., שם גם שמע לראשונה על ישראל. "אמרו שכאן לא מגרשים פליטים, מכיוון שמבינים שיש סיכוי שנמות, ושאפשר לנסוע חופשי מעיר לעיר בלי פחד". כדי להגיע לישראל, הוא שילם סכום נוסף של 750 דולר למתווך מצרי, והסתתר בדירה עם שמונה פליטים. לאחר שבוע הובילו אותם יחד בשעות הבוקר המוקדמות, בתוך כלי רכב מסחרי גדול, היישר אל רשת התיל שמסמנת את הגבול.

 

דרכו של לואי מעט שונה. הוא נמלט מהכלא הסודנאי וברח למצרים, שם שהה במחנה פליטים של האו"ם במשך שנה "כבר אז ידעתי שאני רוצה לבוא לפה. חצי מהחברים שלי מדרום סודאן עובדים בישראל, וידעתי גם שכאן נמצאת בית לחם ויש מסגדים בהם אוכל להתפלל חופשי". בשנת 2009, גם הוא משלם 900 דולר למתווך מצרי שמביא אותו לגבול ישראל. "אז לראשונה פגשנו את הצבא הישראלי. ישר הביאו לנו שתייה ואוכל ולקחו אותנו למחנה 'סהרונים' שם גם מצאתי חברים שלי מאריתראה" נזכר לואי.

אינספור עדויות של פליטים שזרקו אותם בסוף יום עבודה בלי שקל או בלי לחם
תצלום : רונית כהן

מהרגע בו הפליטים נמצאים בתוך ישראל, כולם נחשפים אליהם וניתן לראות את פניהם כמעט בכל מקום - צועדים במדרכה שממול, מציצים מבעד לצוהר במטבח של מסעדה, נשכבים מתחת לגלגליו של כלי רכב במוסך, בין הירקות בשוק ובתוך אתרי בנייה. לאחר שהגיע לתל אביב, נאלץ בראה לישון כמה לילות ברחוב, והעביר את הימים בהמתנה בטרמפיאדה, בדרום תל אביב. לאחר מכן עבר להתגורר בדירה עם תשעה פליטים, ובמקביל התגלגל בין עבודות בנייה קשות ופריקת סחורות ברחוב אלנבי. לואי, שכמוהו הועלה על אוטובוס לתל אביב, השתכר מעבודה במפעל לייצור ג'ינסים בקריית גת, והתגורר בחדר שהיה סמוך לו.

 

את ארבעה החודשים הראשונים בארץ העביר חיילאב בכלא רמלה, ולאחר שחרורו נשלח למושב אוהד בחבל אשכול, שבמערב הנגב הצפוני, שם התגורר ועבד בחקלאות תמורת 15 ש"ח לשעה. כשהצליח לחסוך מספיק כסף ולקבל אישור עבודה, עבר לתל אביב, שם התגורר עם חמישה חברים בדירת חדר ברחוב לבנדה הסמוך לתחנה המרכזית. גם הוא נע בין עבודות - מהובלה ופריקה בגדרה, לקפה לנדוור בתל אביב, לחוף הים של מלון דן פנורמה ועד למסעדה בכפר סבא. "מי שלא עובד יודע שהוא הולך לחיות ברחוב. התחלקנו בהוצאות הדירה - כל אחד 500 שקל בחודש. חברים או לא חברים, למי שאין כסף - אין כוח".

 

מדיניות ישראל בנושא ההכרה בפליטים - מסובכת מאוד. היא מכירה במעמד הפליטים מצפון סודאן, אבל את הדרומיים היא שולחת במטוסים חזרה הביתה. את האריתראים היא לא מגרשת אבל לא נותנת להם מעמד כפליטים מסיבות שונות, ולכן הם ממלאים את רחובות הערים. מספרם מגיע היום ל-50 אלף איש. אין להם זכות לעבוד, וגם למגורים אינם זוכים, אך היא לא מגרשת אותם בשל היותה חתומה על אמנות בינלאומיות שונות.

 

בימים אלה מסתיימת בנייתו של מחנה פליטים ענק שהקימה מדינת ישראל לקליטתם לא רחוק מגבול מצרים. במתקן "סהרונים" הצבאי הם עוברים שימוע ורישום. מי שזוהה כאריתראי או סודאני, נחשב לאדם שאינו בר הרחקה, ולכן מקבל כתב הגנה, אותו עליו להאריך מדי שלושה חודשים בלשכות של רשות האוכלוסין וההגירה. מדובר באישור שהייה זמני, ועל אף שאינו נחשב לאשרת עבודה, לא נאסר עליהם לעבוד, ולא ננקטים צעדיי ענישה כלפי מעסיקיהם.

מקרים רבים של אונס נשים על ידי בדואים בגבול, חטיפות וסחר בבני אדם
תצלום: מורן חלפון

ישנן אינסוף עדויות של פליטים בדבר הפרת זכויותיהם - החל משכר עבודה שנמוך בהרבה משכר המינימום הקבוע בחוק ועד לאי תשלום והתעללות מצד מעסיקים ישראלים. "אנחנו יודעים שיש חוק חזק בישראל לתנאי העבודה, אבל לא כולם ישרים. יש לי מלא חברים שברחו להם או שזרקו אותם בסוף יום עבודה בלי שקל או לחם" חאיילאב מציג תמונה כואבת. משאבים רבים מושקעים בטיפול באוכלוסייה המבקשת מקלט, אך לא אחת אנו שומעים על פשעים שמבוצעים על ידי הפליטים, בעיקר בעקבות העוני ותת התנאים אליהם הם נקלעים ברחובות העיר.

 

מאחורי כל מבקש מקלט שאינו בר הרחקה, מסתתר סיפור מרגש וכואב. אשתו של בראה הצליחה להגיע לארץ אחרי זמן רב, והוא זכה לראות לראשונה את בנו השני רק כשהיה בן ארבע. לואי פוטר מהמפעל בו עבד לפני כשנה, ומאז עובד בעבודות מזדמנות ולעיתים אף נאלץ לישון ברחובות קריית גת, בעיקר במתחם המרכז המסחרי. חאיילאב, לעומתם, כבר שנתיים עובד באותו מקום, משתכר יפה, מתגורר עם בת זוגו, ומעסיקו דואג לו אפילו לרווחה.

 

אבל סוף טוב לרוב קיים רק בסיפורים. עם הפליטים החדשים שהגיעו לארץ בשנה האחרונה אי אפשר כל כך לתקשר, רובם ישן ברחובות ומעביר את זמנו בגינת לוינסקי בתל אביב, בדיוק לצד הבניין של משטרת ההגירה, שלמרבה האירוניה, ממוקמת דווקא שם. מי שמצילה את המצב היא התארגנות של אנשים בעלי מצפון (בעיקר נשים) שהקימו קבוצה בשם "מרק לוינסקי" שדואגת להאכיל אותם מדי יום, ובימי גשם ורוח דואגת לאוהלים ולשקי שינה יבשים. על אף שהנושא נמצא בשיח הציבורי, מחנה "סהרונים" תפוס עד אפס מקום, הפריפריה מתמלאת בקהילות חדשות של פליטים, והפתרון היחיד שנראה באופק היא הגדר ההולכת ונשלמת לאורך הגבול עם מצרים.

 

מבט קטן לתוך עיניהם הכהות של הפליטים, ושפת גופם שמעידה על פחד ונפש כואבת, מערערת מעט את הכעס והזעם הרב שמופנה כלפיהם על עצם היותם מטרד. דבריו של חאיילאב ממחישים זאת באופן הטוב ביותר "אם מסתדר באריתראה, מחר אני חוזר. כאן זה לא המקום שלי. אני מתגעגע למשפחה. החלום של כולנו הוא לחזור לחיות באדמה שלנו, בלי פחד ובלי סבל. אני לא מבקש להיות עשיר אלא רק לחיות בשקט".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©