הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פחד אלוהים
 
איריס ארגז נפגשה עם צעירים שהעזו לחדול מקיום מצוות, וראו שהעולם לא הזדעזע, ואפילו השמיים לא נפלו
מאת איריס ארגז | 12.09.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

הם לקחו איתם מזוודה מלאת פחדים, שניים הסירו את הכיפה מראשם, אחת החליפה חצאית ארוכה במכנסיים. שלושה דתיים צעירים שהחליטו לצאת למסע של גילוי עצמי וחזרה בשאלה. אחרי שנים של איפוק נפשי ומיני, הם רדפו ללא הפסקה אחרי הצורך למלא ריקנות. סקס, סמים, אובדן יציבות נפשית שנבע מחוסר אמונה ופיצול אישיותי, כולם נכללים במסע.

 

"היו מפחידים אותנו עם הדרשות ואומרים לנו שאם לא נלמד תורה כול היום ונחטא, נענש. בתור ילד, זה פחד אלוהים לחלל את המצוות" אומר אליהו (כל השמות בכתבה בדויים) בן 47 שגדל במושב דתי והיה ילד מרדן. בגיל 12 הוריו שקיוו שהוא יהיה רב, שלחו אותו לישיבה חרדית שבה לא נשאר הרבה זמן. יום אחד, נגנב לחבר שלו עט, וכשהדבר התגלה, אסף ראש הישיבה את כולם לבית המדרש ופתח את היכל הקודש וספרי התורה, ואמר שיקרה אסון למי שלא ילשין על הגנב.

 

אליהו לא שוכח גם איך בישיבה שמכילה זכרים בלבד - ילדים, נערים ומבוגרים - היו התרחשויות מיניות סוטות. כשהיה ילד הלך עם הגברים מהישיבה לטבול בים. כולם היו עירומים והיו מקרים של התחככויות. "הרגשתי משהו בגב, הסתובבתי וראיתי שאיבר המין של אחד הנערים ממש נצמד אליי. חוויתי טראומה. עד היום אני לא שוכח את ההרגשה".

"שנאתי את החצאיות והשמלות ובכלל את הבגדים הדתיים". בני ברק
תצלום : מורן חלפון

משפחתו של אשל בן 25 מיהוד, חזרה בתשובה בהדרגה בעקבות אסון משפחתי. אחיו היה הראשון שלמד בישיבה. בהתחלה אימו התנגדה, אבל כשהוא הפסיק לבוא הביתה כי האוכל והכלים לא כשרים, היא הבינה שאין לה ברירה "אימא קראה לחברים שלה להכשיר את המטבח בעל כורחה. הדת נכפתה עליה". כשהגיע אשל לגיל ארבע המשפחה כבר הייתה דתייה והוריו רשמו אותו לגן דתי, בלי להבין יותר מדי מה המשמעות העולה מכך. הוא לא שוכח את היום שבו אביו השאיר אותו שם לראשונה. הגננת אמרה לילדים לקום ולנשק את הציצית בתפילת בוקר, אך לו לא הייתה ציצית והיא צעקה עליו בקול מחריד. עד היום כול אישה עם פאה, כמו שהייתה לה, מצטיירת בראשו כדמות איומה.

 

אשל לא שוכח איך בגיל 13 אביו היה נוזף מול כול החברים שלו לחבוש כיפה. כשהוא לא הסתכל, חבש אשל כיפה לבנה שמסמלת צד חילוני, כזו שמעידה שיחסו אל הדת של מי שחובש אותה הוא לא רציני באמת. בכיס תמיד הייתה הכיפה האמיתית, השחורה. "אם אבא שלי היה רואה אותי, ישר שמתי את השחורה. פחדתי לאכזב אותו" הוא מספר. אבל זה קרה. התפילין שעל ראשו נפלו לרצפה וניזוקו "אבא שלי אמר לי שארבעים שנה הוא מחזיק תפילין ובחיים הם לא נפלו לו מהראש. המשפט הזה כואב לי עד היום" הוא נזכר בכאב.

 

"שנאתי את החצאיות והשמלות ובכלל את הבגדים הדתיים" מעידה על עצמה מעיין בת 25, שגדלה בבית דתי עם אבא רב וגם למדה בבית ספר דתי. היא הייתה טום-בוי שהשתתפה במחנה של בני עקיבא. כשכול הבנים טיפסו על העצים והשתוללו היא הייתה מוגבלת בגלל החצאית הארוכה "רציתי נורא מכנסיים ולהיות משוחררת כמוהם" היא מספרת. השרוולים הארוכים הכבידו עוד יותר על עורה המזיע. היא הייתה ילדה עם תעוזה, שיום אחד לקחה את כול החולצות שהיו לה בארון, ופשוט גזרה להן את השרוולים "לא היה אכפת לי מכלום. כשרציתי משהו - עשיתי".

"הייתי מופרעת שמכניסה אקשן, אבל הגשמתי את מה שהבנות רצו להיות". בני ברק
תצלום: רונית כהן

בגיל 11 בפורים, ניצלה מעיין את ההזדמנות, והפכה למה שאסור לה להיות - חופשייה, משוחררת ולבושה במכנסיים של קאובוי. היא ארזה את התלתלים הארוכים והבלונדינים מתחת לכובע בוקרים, והגיעה כך לבית הספר. בכיתה המורה הקריאה שמות וברגע שהגיעה אליה, השיב הקאובוי. המורה הייתה בהלם והתלמידה הושלכה לביתה. "הייתי פריקית בעיניי כולם. המופרעת שמכניסה אקשן. אבל באיזשהו מקום הגשמתי את מה שהבנות בעצמן רצו להיות". פעם אחת היא באה לבית הספר עם תסרוקת של הרבה צמות למרות שידעה שאסור. הרב, קרא לה למשרד שלו ואמר שזה מנהג של גויים. היא טענה כנגדו שיש המון אתיופיות שעושות את זה והן לא גויות.

 

כגבר חרדי אליהו סבל מההשפלה שגורמים החרדים לנשים שלהן. הוא לא יכול לראות איך בארוחות משפחתיות הגברים לוקחים את המאכלים המשובחים, ולאימא שלו נותנים את הפחות טובים רק בשל היותה אישה. או כשבקידוש מעבירים לנשים את כוס היין בסוף. "בלי שאבא ראה, כשכוס היין הגיעה אליי, לא הייתי לוגם ממנה אלא ישר מעביר לאימא". מנהגי הדת המפלים גרמו לו להפגין את התנגדותו. כשבכול שנה נאמר לו שהמשיח יגיע אבל, כידוע זה עוד לא קרה, הוא הבין שאין טעם באיומים כי רק הסבתא רבא שלו יכולה להגיע פתאום לביקור, ולא המשיח.

 

בגיל 17 חילל לראשונה שבת ועישן בהר הרצל עם חברים, התפרק. באותו לילה הוא לא ישן מהפחד ובבוקר כשקם וראה שכלום לא קרה, הבין ש"כול הפרשנויות הדתיות זה בלוף אחד גדול". אחרי שאימא שלו שהייתה שומרת מצוות אדוקה נפטרה ממחלת הסרטן, חוסר האמון התחזק בו. הוא לא האמין שאדם כל כך טוב מת בגיל צעיר.

 

בגיל 19 בעת שירותו הצבאי כחייל קרבי, שהה אשל זמן רב בשטח, בתנאים בהם התקשה למצוא שותף, זמן ובית כנסת להתפלל. רוב חבריו לפלוגה היו חילונים, וזה הרחיק אותו עוד יותר מהדת. בפעם הראשונה כשהגיע הביתה, בערב שבת, הרגיש דיכאון עמוק "חזרתי מהבסיס ונגמרתי בבית. קבעו לי ללכת לבית כנסת ורציתי לישון עד 12 בצהריים, זה היה כמו שירות צבאי שני. נהגתי לברוח, ללכת לחברה ולישון אצלה".

"זה לחיות בפיצול. אתה רוצה להשתחרר אבל לא מרגיש בנוח". בני ברק
תצלום : רונית כהן

בערך בגיל 20, קיבל את החדר בעליית הגג המופרדת מיחידת ההורים, שם כבר העז להדליק טלוויזיה בשישי בערב ולהביא את החברה. הוא שמר על ערנות למתרחש למקרה שישמע את צעדיו של אביו עולה במדרגות. אמו ביקשה ממנו לפחות להכחיש שהוא מחלל שבת. בתור מי שהדת נכפתה גם עליה, היא היחידה שמבינה אותו באמת. "לחיות חיים כאלה זה לחיות בפיצול. אתה רוצה להשתחרר, אבל לעולם לא מרגיש עם זה בנוח".

 

בגיל 23 הוא טס לחו"ל ועבד שם. הוא שמר שבת כי פחד להידרדר ולהפוך לחילוני לגמרי. באחד מימי השישי נקבעה לו משמרת עד 22:00. עם כניסת השבת ב-17:00 הוא ישב בצד והפסיק לעבוד עד שהחזירו אותו לדירתו שבה כולם עישנו גראס. הוא חשב שזה עלוב, לא תפס מה טוב בכך, הוא הרי בא מעולם תמים. אחרי שבועיים הוא החליט לנסות להתפרק ולהבין למה כולם צוחקים, משוחררים ונהנים מהחיים. בשאכטה הראשונה הוא רעד "לא הבנתי מה נהיה ממני, משמרן למעשן סמים". אבל הוא רצה והיה צריך את זה. זה היה הפורקן שלו אחרי שנים שהוא חי בקרב ההורים והסתיר את הצורך שלו לברוח מהכול - מהבית והשמרנות.

 

כשמעיין הייתה בת 17 חיזר אחריה בחור. הם נפגשו מתחת לבניין שלה, שכן אסור היה לה להביא גבר הביתה. יום אחד, כשהיא הייתה לבד הוא דפק על דלת ביתה. היא פתחה לו אך הותירה את הדלת חצי סגורה, הוא ביקש להיכנס כדי לשתות, והיא, אז נערה תמימה, הסכימה. כשהיה במטבח - היא החליפה בגדים, והוא לא בזבז זמן, וניסה ללטף אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שבעל כורחה נגע בה גבר. "בהתחלה בכיתי ונאבקתי בו, פחדתי שיאנוס אותי. הידיים שלו טיילו על החזה שלי ומתחת לחולצה".

 

"כשהתאפסתי אמרתי לו שאני קמה כדי להוריד את החצאית. הוא האמין שאני זורמת איתו ואז הבאתי לו בעיטה בביצים". היא נסה על נפשה והתחבאה בין פחי הזבל עד הערב. "מאותו יום כול התפיסה שלי לגבי החיים השתנתה" היא מודה. לפני כן היא התכוונה לשמור נגיעה ולא לתת לאף גבר לגעת בה עד החתונה. "זה כמו לשמור כשרות כול החיים, ופתאום בטעות לאכול לא כשר. אז את כבר אומרת לעצמך: מה זה משנה, כבר עשית את זה פעם אחת, אז למה לא שוב?" אחרי מה שקרה היא נהגה לעבור ליד בנים, לצבוט אותם ולומר "נגעתי בך!".

 

גילתה את תאוות החיים

 

באותה שנה, נפטר אביה. סבתה שנקלעה למצב כלכלי קשה, נאלצה לקחת ממנה את הירושה. למזלה כביכול היא הכירה את דנה חברתה החילונית. יום אחד כשמדדו בגדים בתא הלבשה של חנות, לתדהמתה, קרעה דנה את התגיות והכניסה את הבגדים לתיק. בעודה מושכת אחריה את מעיין, הן הצליחו לצאת בלי להיתפס. "לא הבנתי איך לי, בחורה דתייה, מאמינה וממלאת מצוות קורה כול הנאחס, והיא שגונבת יש לה אבא, אימא וירושה שאף סבתא לא גנבה".

 

אז היא בחרה בדרך של חברתה, גנבה יחד איתה, יצאה למסיבות עד אור הבוקר וגילתה את תאוות החיים. היא אף התמכרה לסמים שהשיגה תמורת יחסי מין. לבסוף החליטה להתאבד, עלתה לגג בניין ועמדה על הקצה. רצתה לשים סוף לכאוס שנוצר מחייה אבל באותה שנייה צלצל הטלפון והיא החליטה לא לקפוץ.

 

שבירת הגבולות הגיעה לשלב חדש עם החלטה לעבוד בחנות לאביזרי מין. לטענתה, נמאס לה ש"כולם חושבים שבעקבות החזרה בתשובה נהייתי מתנשאת" ורצתה להוכיח שהיא בסך הכול בן אדם חופשי שעושה מה שבא לו. כשחברים שאלו אותה עם כמה בחורים שכבה ענתה שלפחות עם שבעה. "רציתי דימוי רע. כעסתי על העולם, הייתי אנטי, מגעילה כלפי עצמי ואחרים". בינתיים, היא נרשמה ללימודים בתירוץ שזה ימנע ממנה לצאת למסיבות עם בחורים זרים ולעשן גראס עד אור הבוקר. וזה לא המאבק האחרון שלה, של אשל ואליהו במאמצים הלא פשוטים למצוא את עצמם בעולם החילוני הזר ולהיטמע בחברה החילונית. נראה כי גם לחופש יש מחיר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©