הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחוברת
 
מסוף שבוע אקולוגי ביערות הכרמל, מורן ברגמן חזרה מלאת מחשבות על צורת החיים שלה ושלנו, ורעיונות איך ליישם אותם
מאת מורן ברגמן | 20.09.2012
 

לא מזמן יצאתי עם חבריי מארגון "אקרופוליס החדשה" לסוף שבוע "עץ בעיר ביער" מטעם ארגון "עץ בעיר". במשך יומיים של קמפינג ביערות הכרמל, סטודנטים ומרצים העבירו סדנאות בהתנדבות בנושאי אקולוגיה. כמו הקשר בין האדם לטבע בתרבות המערב ובתרבויות מסורתיות ומעגלי שיחות על דרך החיים הישראלית המודרנית, ועל מעבר לכזו שמחוברת יותר אל הטבע, אל האנשים שסביבנו ובעיקר לעצמנו.

 

לאחר שפרקתי את התיקים הצטרפתי למעגל הפתיחה. כל אחד התבקש להגיד בקול מילה או שתיים המתארות איך הוא היה רוצה לראות את העולם. המילה הראשונה שחלפה בראשי הייתה אהבה והיא התקבלה בברכה. האנשים שהגיעו להתכנסות נראו לי בתחילה מעט הזויים, אבל כולם היו נחמדים יחסית. אהבתי את הדרך בה דיברו על חברה אחרת.

 

כל אחד הביע את חוסר הסיפוק וחוסר המשמעות מהחיים בתרבות קפיטליסטית, שלא משאירה מקום לחוויה ולאחווה האנושית. סטודנט מאוניברסיטת תל אביב דיבר על חיים פחות חומריים, ולכן גם זולים יותר. הוא טען שהפרט עובד שעות מרובות במשך השבוע, בלי שנשאר לו זמן למה שהוא רוצה לעשות, רק כדי לממן את הצרכים הגשמיים שהוא לא באמת זקוק להם. הנחת היסוד המשותפת הייתה שאדם יכול להסתפק בחייו בתחושת שייכות בטוחה לקהילה והרבה אהבה.

 

אישה אחת סיפרה שעברה עם משפחתה לגור בצפון כי תנאי המחיה שם יותר זולים, ושהם מעדיפים לנסוע בתחבורה ציבורית. היא טענה שכלי רכב הוא נטל שבהתחלה אכן מקל ומאפשר התניידות נוחה, אך עם הזמן הוצאות האחזקה שלו מכבידות. אולי ההנחות האלה תלושות מהמציאות שבה אנו חיים, אולם הן בהחלט מעוררות מחשבה ומציעות חלופה למה שאנו לוקחים כמובן מאליו.

כל אחד הביע תחושה של חוסר משמעות מהחיים בתרבות הקפיטליסטית
תצלומים: עמית צינמן ואיתמר לב

בשבת הצטרפתי לקבוצת קריאה בקלפי טארוט, על אף הספקנות שלי. למרבה ההפתעה הקלפים שנפתחו לי היו זהים בשני הסבבים, והקוראת הסבירה שמשמעותם היא שאני צריכה לקחת יוזמה ולפעול באומץ כדי להשיג את מטרותיי. במעברים בין הסדנאות והקבוצות, חלפתי ליד ילדים ששיחקו ביער, ונהנו מכל רגע. הבחנתי בכמיהה שלהם לחופש ולחיבור לטבע, וראיתי את האושר על פניהם. אמרתי לעצמי שככה ילדות צריכה להיות - מחוברת לטבע ומלווה בהורים מקבלים המבנים תחושה של שייכות ושל רוגע. תהיתי אם צעירים הגדלים במרכזי הערים הגדולות מסוגלים להיות מאושרים באותה מידה.

 

הניתוק מהטלפון, מהפייסבוק, מהרעש ומלחצי היומיום אפשרו לי לקחת פסק זמן, להירגע ולאפס את עצמי. הלימודים האינטנסיביים עשו את שלהם, והייתי זקוקה לשבירת השגרה. פתאום הבנתי שיש בי ילדה שזקוקה לכך. הרגשת הביחד והדינמיקה המופלאה שהייתה ביני לחבריי חידדו את תחושת השייכות והזכירו לי כמה אני אוהבת אותם וטוב לי בחברתם. למרות שהייתי עייפה ומיוזעת, הרגשתי מלאת חיים, במקום ובזמן הנכונים.

 

החוויה החיובית הזו גרמה לי לחזור הביתה עם מחשבות. מה יקרה אם כל הכסף שאנו חוסכים ייעלם יום אחד? האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב באמת? פילוסופים אומרים שהכסף הוא אשליה, ומסוף השבוע הזה הבנתי שעדיף לחיות את היום מאשר את חששות העתיד, מאחר שהן גם ככה לא ידועות. לא משנה כמה ננסה לתכנן העתיד עדיין יישאר בגדר מסתורין. המחשבות על לחיות פשוט, לעבוד פחות ולהקדיש את הזמן הפנוי לטבע, לעצמי ולאנשים שאכפת לי מהם החלו להדהד על רקע הריצה הבלתי פוסקת על הליכון החיים.

 

הבנתי שאת העיקר אני מקדישה לחיפוש חיצוני אחר מימון כל מה שאני לא באמת זקוקה לו ושלפעמים

פשוט צריך לקבל החלטה ספונטנית. לארוז תיק, שק שינה ואוהל, לעזוב הכול וללכת לטבע על מנת לזכור שאני עדיין חלק ממנו ולגלות מי אני באמת ומה הן מטרותיי. השכלתי להבין שעליי לפעול למען הדברים שחשובים לי והכי חשוב לקחת יוזמה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©