הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
העונג לעצבן
 
קווין סמית' זונח ב"כנסיית הפחד" את ההומור המיוחד שפיתח בקומדיות שיצר. לירן עבדי ממליץ לראות אותו, לא רק בגלל משפט המחץ בסיום
מאת לירן עבדי | 29.09.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

לפני שאתחיל לדבר בהתרגשות יתרה על הפנינה החדשה של הבמאי קווין סמית', אפתח בהודעה: זהו לא סרט למעריצים הוותיקים שלו. כלומר, לא בהכרח. "כנסיית הפחד" שובר את רצף הדרמות הקומיות שהוא שוחה בו בשנים האחרונות, שכן, זהו מותחן קודר. בתור מעריץ, אני מודע לתדמית הקיימת של הבמאי המהולל, שנוצרה בעקבות סרטים כמו "זאק ומירי עושים פורנו" "דוגמה" ו-"מוכרים בלבד". למרות השוני, הוא  מצליח להפתיע לטובה, ואני מאוד נהניתי ממנו.

 

העלילה עוסקת בשלושה נערים שמתפתים לקיים יחסי מין עם מישהי שהכירו דרך האינטרנט. העניינים מתחילים להסתבך, כשמתברר שהאישה החברה בכת דתית אלימה וקיצונית טמנה להם פח. הם נכלאים על ידי גברים מהכת בכלובים עד מתן גזר דין על פי דתם ודעתם. 

 

לאחר כליאתם של הנערים הפוחזים, הסרט די זונח את עלילותיהם בכת ומתחיל לחבר סיפורים קטנים המשתלבים לעלילה בה מעורבים אוכפי חוק מושחתים,שוטר הומוסקסואל שטרם יצא מהארון בפני אשתו, ונערה המתחרטת על מעשיה שעליהם אין מחילה. גם אלה הם רק חלק מדמויות משנה רבות שמרכיבות סיפור ארוך ומפותל. כיאה לבמאי שלרוב נוטה לגרות את בלוטות המחשבה של צופיו, ישנן מדי פעם דילמות העוסקות בדת, ששואלות עד כמה רחוק ילך אדם בשמה ובשם האלוהים שמייצג אותה. התשובה החד משמעית שמספק סמית' היא שלצערנו, לא מעט.

סמית' נשאר יותר מעצבן ממעצבן, והוא נאבק דוקא באמצעות הטענות המופנות כלפיו
צילום מסך של הסרט

זו לא הפעם הראשונה שסמית' מתעסק בדת. ואם יש משהו שאמריקאים לא אוהבים זה שמישהו מחליט לשחק בנצרות שלהם. בדיוק כמו בסרט אחר של סמית', "דוגמה" גם בסמוך ליציאת "כנסיית הפחד" התלוו הפגנות מצד אנשי דת, שטענו שהסרט מבזה אותה ומציג אותה באור מגוחך ועיוור. המפגינים מהכתות הקיצוניות יותר הצטרפו גם הם לפולמוס, וטענו שהוא מחלל את קודשי הנצרות. לשמחתי, גיליתי שסמית' נשאר יותר מעצבן ממעצבן. בתגובה הוא בחר להיאבק בהם באותם כלים, למחות כשהוא נושא כרזות מקוריות ומשעשעות ביותר, שדומות בתוכנן לאלו שאחזו המפגינים נגדו, אך בשינויים קלים שמשבשים את המשמעות המקורית.

 

חשוב לציין גם את הביקורת שמעביר סמית' על ערכים אמריקאים אחרים הידועים לשמצה, אותם הוא אוהב לגנות בכל דרך אפשרית. למשל, כפייה דתית, חוסר סובלנות, שנאת הומואים או אחזקת נשק חוקית. השילוב של הרעיונות הללו בנוי בצורה מוקפדת, מסונכרנת להפליא ולא משעממת לשנייה.

 

מפתיע לדעת עד כמה הסרט דל תקציב בצורה שערורייתית (ארבעה מיליון דולר). רוב השחקנים לא מוכרים, מלבד ג'ון גודמן הענק, תרתי משמע, וזוכת האוסקר מליסה לאו. הדמויות מצליחות להעניק ל"כנסיית הפחד" אותנטיות מיוחדת. עד כדי כך שנראה שכאילו נלקחו אנשי דת אמיתיים ישר מהמחוזות האפלים והשמרניים ביותר בארה"ב. סצנות רבות צולמו במצלמות פשוטות (Red One ו-Cannon D7) שמצליחות להעביר חוויה יותר אישית וטבעית. החל ממצלמה שרצה לצד הדמות ועד לקטעים שנראים כמו צילומים דוקומנטריים.

 

למרות ההנאה, הסרט גרם לי להתגעגע יותר לקומדיות של סמית' שנושאות את ההומור הייחודי שלו, שמשחק בין בדיחות-פלוצים שטותיות לביקורת נוקבת על החברה. רגע לפני רשימת הקרדיטים, הוא משאיר את חותמו בלי להיראות על המסך במשפט שיוצא מפיו, בעל מסר סמוי אך ברור לצופים, שמתבטא בציווי הפשוט Shut The Fuck Up. מה היו הנסיבות לאמירה ומה משמעותה? רק בשביל לגלות, אני ממליץ לכם לראות את הסרט.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©