הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לצד הגעגוע
 
אורטל ניצחון מנסה להתגבר על הפרידה מבן הזוג, אבל הזיכרונות עדיין דוקרים בליבה
מאת אורטל ניצחון | 01.10.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

זה כואב לתפוס את עצמי כבחורה חלשה. לשחזר את כל מה שעברתי עד לנקודה זו, ולהבין שהיחידה שאחראית למצב היא אני. קשה לי לקבל את עצמי ואת הבחירות שעשיתי. מאז ומתמיד הייתי עקשנית, והיום יותר מבעבר, כזו שאי אפשר להתווכח איתה כי הדעה שלי מחושבת, המילים לא נזרקות סתם לאוויר, ועל כל תגובה אני חושבת לפני שאני עונה. חוץ מאשר ברגעים שהייתי איתו.

 

הכי קל להדחיק, לכעוס ולא להתמודד עם המציאות. אבל תמיד קיים הגעגוע לבן אדם שהיה עמי, לאיך שהרגשתי איתו ועל מי שהפכתי להיות בזכותו. תמיד אתגעגע לרגע שבו הוא חיכה מתחת לביתי לאסוף אותי, לפרפרים שהצטברו בבטן בעודי במעלית וכשהעיניים נפגשו. הייתי במצב שבו חשתי בנוח לחשוף את עצמי, ולהיות אני ולא אף אחת אחרת. לא זו שמנסה להיות בוגרת, אדישה עם ביטחון, עצמאית או מצחיקה וספונטנית. בלי לחשוב פעמיים, פשוט מורידה את המסכות. זו הרגשה חמוצה מתוקה, כי בנירוונה אני גם פגיעה יותר, כבר לא עם היד על הדופק וללא מגננות. והרגע הבא, שבו הוא הבין והחליט ללכת, לא איחר לבוא.

 

געגוע זה זיכרון. לרוב הוא יבוא ברגע שאנסה לשווא להירדם במיטה. כשהשעון מצלצל בשעות הבוקר המוקדמות וקרני השמש בפנים מבשרות לי שכשלתי בניסיון להדחיק. הוא יגיע כשאני אשמע במקרה בדיחה משותפת שתזכיר שאין יותר למי לספר אותה. הגעגוע הוא מקום או שיחה שטבועים בנו אולי לנצח. כמו לשתף זה את זה בדרך בה נפגענו בעבר, וכמה קשה להתמודד עם הכאב. הוא יכול לבוא בבר עם חברים כשאני שומעת את השיר שכל כך אהבתי אז, ועכשיו אני לא יכולה לשמוע אפילו את הצלילים הראשונים שלו כי הם דוקרים לי את הלב. האהבה הכי גדולה שלי בעולם תמיד תמצא את דרכה להזכיר ולתאר לי את הסיטואציה המדויקת שמכווצת לי עכשיו את הלב.

חשתי בנוח לחשוף את עצמי, ולהיות אני ולא אף אחת אחרת 
תצלומים: sxc

הגעגוע לעולם לא חולף. הוא פוחת בעוצמתו ומתחזק לכיוון בן אדם אחר, ובאותו שלב נזכור את מה שבחרנו לשכוח - הכול עובר, וגם אהבה מטורפת הופכת לאדישות מוחלטת. אבל בינתיים הכאב נמצא בפנים ולא עוזב. לא משנה עם מי אהיה ומה אעשה, האשמה על הרצון לחזור אליו תמיד תלווה אותי. הקושי הגדול הוא לקבור את זה עמוק ולהצליח לשכנע את עצמי שהכול עניין של זמן.


געגוע זה הבזקים שמתעתעים. לא הכול היה טוב, אבל כעת גם זה נראה שולי. תחושת אשמה עוברת בי על שעכשיו אני מוכנה לקבל את כל הרע שהיה, רק בשביל לקבל את מי שהיה. געגוע זה פספוס על עוד לילה שיכולנו להעביר ביחד, חוויה שיכולנו לשתף זה את זו או לגלות משהו מרתק נוסף על הצד השני שעדיין לא ידעתי. החמצה של מילים שנאמרו או לא והיום אני מתחרטת עליהן. עכשיו זה מאוחר מדי לוותר על האגו, זו אני.

 

הנטייה הנוראית שלי לעזוב כל דבר לא פוסחת על מערכות יחסים. מצידי לוותר על הכול רק לא להתמודד עם מה שקורה מולי, כי יש לי נטייה להאמין שהכול יסתדר מעצמו. געגוע זו פנטזיה דמיונית וכוזבת על כך שיגיע היום בו הכול באמת יסתדר ויחזור להיות מה שהיה. קשה לי להפסיק לכעוס ולהמשיך הלאה ובכלל לרצות באושר של אחר שאכזב אותי ופגע בי. אבל עכשיו אין לאן לברוח, זאת הדרך היחידה שתגרום לי לחיות בשלום עם עצמי - לצד הגעגוע.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©