הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה עושים? כלום
 
את אילן ארנון חינכו לקרוע מסלולי הליכה כדי ליהנות בטיולים, עד שהכיר את נפלאות הבטן-גב והתמכר
מאת אילן ארנון | 16.11.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

ביקשתי מההורים שלי שיישבו, בלעתי רוק, זיעה קרה כיסתה את פניי והמילים נורו מפי בלי שהצלחתי לבלום אותן: "אבא, אימא, אני טס לחופשה  כדי לרבוץ בים, בבית מלון ובפאבים כל היום". הם החליפו ביניהם מבטים תוהים. ואז כבר לא הצלחתי לנצור את האמת: "אני טס לחודש שלם בתאילנד, וכל מה שאני הולך לעשות שם זה בטן-גב". המשפחה שלי אוהבת לטייל הרבה. כל חופשה משפחתית התנהלה בתקתוק רב. אחי הגדול היה בוחר מסלול שאמור להתאים לכולם, ובלי כל כוונה תמיד היה יוצא שהוא מיטיב לכת מדי בעבור אמי ואחותי. למרות זאת אנחנו פשוט הולכים. המדד לחופשה מוצלחת הוא כמה קילומטרים גמאנו. ראינו הרבה, וזה בהחלט היה מאתגר. אבל עוד באותם ימים חלחל בי הספק שאולי יום אחד פשוט נעצור ונסתלבט, אבל המשכנו ללכת.

 

השירות הצבאי שלי היה המשך ישיר לסגנון לפיו חונכתי. בתור קצין חי"ר קרבי צעדתי הרבה. הרגליים שלי, בהתאם למרחקים  שעברתי, הכתיבו במידה מסוימת את אופן תפקודי - ככל שהלכתי מרחקים גדולים יותר בזמן קצר יותר, הייתי טוב יותר. כשהשתחררתי מהשירות הצבאי בגיל 22 יצאתי באופן כמעט רשמי מבית הוריי. הייתי בוגר ואחראי מספיק לתכנן את הטיולים שלי בעצמי. טסתי לדרום אמריקה במטרה ברורה לעשות כמה שיותר מסעות רגליים. אבל לחיים יש לפעמים תוכניות אחרות. ברזיל, שהייתה היעד הראשון בטיול, זימנה לי שבוע באי איליה דה סנטה קתרינה שבפלוריאנפוליס, שפשוט לא עשיתי בו כלום. שותפתי לטיול אמנם עשתה חיל, אבל אני הרגשתי שמכריחים אותי לבלות בסגנון שהוא בניגוד לרצוני. ברחתי משם במהירות לארגנטינה, בהחלטה גורפת שמעכשיו אצעד.

 

טיילתי ברגל, ישנתי כמה לילות באוהל ובישלתי לא מעט בגזייה, אך האווירה הכללית הייתה יותר של בילוי ופחות של לטייל. הטיול הרגלי הגדול, שתכננתי עוד בארץ, לא יצא לפועל. לא התאכזבתי מהמצב אלא פשוט קיבלתי אותו. בסוף נפרדתי משותפתי וטסתי להיפגש עם חברים שהגיעו מהארץ ונחתו בפנמה. ביליתי איתם חמישה ימים באיי סאן בלאס, מקום שבו חוץ מלרבוץ על החוף, להתנדנד על ערסל ולשתות בירה, לא עושים דבר. אמרתי לעצמי שנסעתי לכאן רק בגלל שהוא היעד האחרון שלי, ומותר לי קצת להתפנק. אבל עמוק בפנים ידעתי שמהיום דברים הולכים להשתנות.

 אין כמו להיכנס לים כשאתה יכול לראות את כפות רגליך בקרקעית. סאן בלאס
 תצלומים: אילן ארנון

כעבור שנה אני ושותפתי לטיול הקודם, שבינתיים הפכה לחברה שלי, חיפשנו יעד זול ונחמד לחופשה שלפני תחילת הלימודים ובחרנו ברודוס. הזכרתי לה בה שאני לא אסבול חמישה ימים של רביצה במלון "הכול כלול" ושיזוף על שפת הים. אך הקרב שלי היה אבוד מראש. נכנעתי ויצאתי לחופשת בטן-גב מובהקת. אכלנו ארוחת בוקר, שחינו בבריכה, חזרנו לארוחת צהריים, השתזפנו, הגענו לארוחת ערב וקינחנו עם בירה בפאב הקרוב. כשחזרנו הביתה הודעתי בריש גלי: היה לי כיף. סתם כך, פשוט כיף. ביליתי עם חברה שלי חמישה ימים רגועים ונטולי דאגות, ושרדתי. סיכמתי איתה  שתאילנד תהיה ככל הנראה היעד הבא שלנו. כי אם אנחנו או יותר נכון אני, רוצים לחוות חוויית בטן-גב אמיתית אז זה רק שם.

 

עכשיו אני יושב מול ההורים שלי ומנסה להסביר להם מה ההיגיון בלשלם המון כסף בשביל לטוס לתאילנד, ולא לעשות דבר כול היום. או יותר נכון: למה לא לעשות כלום בבית?  אני כבר יודע את התשובה. בטן-גב היא לא מילה גסה אלא חוויה אחרת. כבודו של הטיול הרגלי במקומו מונח, אך הוא לא מבטל את הכיף של לשבת בחוף יפה וללגום בירה. אין כמו התחושה של להיכנס לים כשאתה יכול לראות את כפות הרגליים שלך בקרקעית, להתפעל מהעניין, לצאת, להתייבש ואז לחזור למים בידיעה גמורה שיש לך את כל הזמן שבעולם לעשות את זה פעמים נוספות. אין שום דבר פסול בלישון בבית מלון מפנק עם אוכל טוב, שירות אדיב ובריכה נחמדה.

 

זו אולי קלישאה אבל כדי להכיר את עצמך ולהגיע לסיפוק, לא חייבים למתוח את קצה גבול היכולת הפיסית. מותר  לעצור, לבהות ולמתוח את קצה גבול היכולת המחשבתית. מתישהו ארצה להגיע לבדוק את עניין הבטן-גב גם במקסיקו. הבטחתי לעצמי ששם אתחיל לחשוב ולתכנן, בכל הזמן הפנוי שיהיה לי, את הטיול הרגלי שלי ב"שביל ישראל". בעצם, אולי רק בחופשה שאחריה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©