הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הלכה הסולידריות
 
כמי שחיה תחת מטחי טילים בעת מלחמת לבנון השנייה, מיטל קויפמן לא מבינה את פשר השמחה לאיד בכל פעם שתל אביב מאוימת
מאת מיטל קויפמן | 20.11.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

השנה היא 2006 ואני נערה בת 18 שממתינה לגיוסה לצה"ל ועובדת בעבודות מזדמנות. את חופשת הקיץ אני מעבירה יחד עם חבריי ברביצה בחוף הים, מסיבות ותהייה בלתי פוסקת אם איראה שמנה במדים. אך כל אלה נקטעו למשמע האזעקה, שהייתה כרעש זר המפלח את האוויר ומבשר על הנורא מכל.

 

באותו רגע, חיי השתנו. מטחי טילים בלתי פוסקים, אזעקות בכל שעות היממה, התקפים בלתי נשלטים של בכי וקוצר נשימה, ירידה קיצונית במשקל, חוסר שינה, שהייה ממושכת במקלט ודאגה תמידית לבני משפחה שנשלחו למילואים, ולחברים שאולי לא הספיקו להגיע למרחב מוגן. המראות היו של בתים הרוסים וכבישים מחוררים, הפסקות חשמל התרחשו לעיתים קרובות, והפחד שלט באוויר. גם חודשים אחרי שהמלחמה תמה, הלב שלי עדיין החסיר פעימה למשמע דלת נטרקת, והיקיצה הטבעית בחמש לפנות בוקר, השעה בה התעוררתי בקיץ ההוא, כשחלונות חדרי התנפצו עליי, נמשכה גם היא.

 

השנה 2012 ואני בת 24. כבר לא מתגוררת בעיר הצפונית ההיא אלא בתל אביב. עובדת ולומדת, ולמי יש זמן לרבוץ על החוף? עד שבאחד הערבים חזר הרעש המוכר והמפחיד. ואני, באמצע רחוב סואן בלב העיר, רצה כמו שלא רצתי מימיי, עד שהגעתי למחסה. ושוב אני חווה אותו בכי ואותם קשיי נשימה, ומטלפנת בדאגה ליקיריי. בחמש ורבע לפנות בוקר, היה זה הטלפון בביתי שצלצל והקפיץ את בן זוגי למילואים.

"עכשיו השמאלנים התל אביביים יפסיקו לשתות לאטה בשדרה". קריית מלאכי
תצלום : דובר צה"ל. תצלום לובי : צילום מסך

הרשתות החברתיות גועשות, ומכל מקום ניבטים אליי מסרים מזעזעים כמו "הגיע הזמן שייפלו טילים בתל אביב, כך שגם שם יבינו מה עובר על תושבי הדרום" או "הנה, עכשיו השמאלנים התל אביביים יפסיקו לשתות לאטה בשדרה, והבועה שלהם תתנפץ". וכך, בהינף מקלדת, הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה" מאבד מהרלוונטיות שלו ומעורר בי סלידה וגועל.

 

האם טיל שייפול בגוש דן ויגבה את חייהם של אזרחים רבים יגרום למישהו לחוש הקלה? האם מיקומו הגיאוגרפי של אדם, דעותיו הפוליטיות או עיסוקו הופכים את חייו לשווים יותר או פחות? לפני שש שנים, כשישבתי ספונה במקלט, לא ייחלתי לאף אחד להרגיש את מה שאני מרגישה. יתרה מכך, לרגע לא ציפיתי מאזרחים בחלקים אחרים של המדינה לשבת במרחב המוגן לאות הזדהות או להפסיק את שגרת חייהם רק מפני ששגרת חיי הופרה.

 

כתיבת שורות אלה נקטעה למשמע האזעקה והדי הפיצוץ שהגיעו אחריה ונשמעו קרוב מדי. כמה דקות לאחר מכן, צלצל שוב הטלפון והפעם הייתה זו מש"קית המילואים שחיפשה אותי. אפשר להתווכח רבות על המניעים למבצע, קרבתו לבחירות ודרכי הפעולה של צה"ל, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: תחושת האחדות שאפיינה את העם שלנו, בעיקר בעיתות אסון, נעלמה כלא הייתה. וכעת, כל שנותר לעשות הוא לקוות שהשקט ישוב במהרה, וחייהם של אזרחי המדינה ישובו למסלולם התקין.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©