הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רגיעה, בואי
 
האזעקה הראשונה שנשמעה בראשון לציון ניפצה לדנה ברודר את הבועה בה היא חיה, ועכשיו היא מבינה כמה נעים לקטר על שטויות
מאת דנה ברודר | 25.11.2012
 

 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


כשנכנסתי הביתה, ביום רביעי שעבר, לאחר עוד יום שיגרתי, הפנה אליי בעלי מבט מזועזע. "לא שמעת על ההתחממות בדרום?", הוא שאל בהלם מוחלט. והאמת היא שלא שמעתי כלום. התקרית הקצרה הזו מסמלת היטב את הבועה בה חייתי תקופה ארוכה.

 

מאז ומתמיד הייתי מודעת למצב הביטחוני המעורער בדרום הארץ, וחשתי דאגה רבה כלפי קרובי המשפחה המתגוררים שם. ירי לעבר ישובי הדרום הפך לעניין שבשגרה, לפחות עבורי. אמנם מדובר במצב איום ונורא, אך כמו נושאים רבים בישראל, על אף היותו חמור יש נטייה להתעלם ממנו עד שמעניין זמני הוא הופך לקבוע. אולי העובדה שחיים תחת ירי לא היו בדיוק מנת חלקי בשנים האלו, היא שהביאה אותי להתעלם מקיומו. אך כל זה הסתיים ביום חמישי, כמעט 24 שעות אחרי שבעלי נדהם מהשאננות שלי.

 

בשעות שקדמו למפגש הראשון שלי עם האזעקה, כבר ידעתי שהצליחו לירות טילים לאזור ראשון לציון. למרות זאת, היא תפסה אותי ממתינה בסבלנות לאוטובוס בתחנה הסמוכה למקום עבודתי. איתי בתחנה עמדו ארבע בנות גילי, וכשנשמע הצליל הצורם הבטנו מבולבלות זו על זו, בניסיון להבין מה לעשות. מפאת הלחץ והזמן הקצר שניתן לתגובה, מצאתי את עצמי מחזיקה את ידיה של זרה מוחלטת, ויחד שכבנו על הדשא הקרוב לתחנה. אומרים שאסור לתת לירי לשבש את שגרת החיים. אז אומרים. מיד התקשרתי לבעלי ודרשתי שיבוא לקחת אותי מהעבודה.

רוצה לשים ידיים על הראש, אבל מתפתה להסתכל אל השמיים כדי לראות את היירוט
תצלום: דובר צה"ל. תצלום לובי: צילום מסך

בימים שלאחר מכן קיבלתי טעימה קטנה ממה שחווים תושבי הדרום כבר 12 שנים. מאז אותו רגע בתחנת האוטובוס ליד העבודה, בו התפוצצה לי הבועה בה חייתי, נשמעו אזעקות נוספות ולחלק מהן נלווה פיצוץ עז. קשה לתאר זאת לאדם שלעולם לא חווה את התחושה. האזעקה, הלחץ, החיפוש אחר מרחב מוגן וההמתנה ללא נודע. ואז פיצוץ, דפיקות לב מואצות ומחשבות על איפה זה פגע, כשברקע אחת השכנות צורחת. כל זה בהנחה שהאזעקה תפסה אותי בתוך מבנה. שכן, אם היא מייללת בזמן נסיעה באוטו, כבר מדובר במצב אחר לגמרי. אז אני יוצאת מהאוטו ונשכבת על הכביש. רוצה לשים ידיים על הראש, כמו בהוראות של פיקוד העורף, אבל מתפתה להסתכל אל השמיים כדי לראות את היירוט שכולם מדברים עליו. מצד אחד מבוהלת, ומצד שני מהופנטת מהיופי ולא יכולה להפסיק להסתכל.

 

למרות הנטייה הטבעית לשדר חוזק נפשי, אותות החרדה לא איחרו לבוא. פתאום אני מפחדת לנסוע לבד במכונית, והדירה שאני חולקת עם בעלי כבר לא נראית בטוחה מספיק, אז אני אורזת תיק ונוסעת לישון בבית הוריי. אני מתעוררת בבהלה כמה פעמים בכל לילה, יושבת על המיטה ומקשיבה לקולות שבחוץ. כל צליל אופנוע שמפלח את הדממה נשמע כמו התחלה של אזעקה. במהלך היום, כל השיחות סובבות במצב הביטחוני, אתרי החדשות משמשים כתפאורה קבועה ובטלוויזיה ממחזרים אותן התמונות, אך משתדלים לשנות מעט את המלל. כולם מגששים באפלה, מגבשים תיאוריות ואז מפריכים אותן. כמעט כל ניסיון לחשוף את הצעד הבא של האויב - נכשל, כי במלחמה כמו במלחמה, האויב ינסה להשתמש בגורם ההפתעה. הרי עד עכשיו הוא הצליח בכך מאוד.

 

מה שהתחיל רק לפני פחות משבועיים כמצב זמני, נראה כמו נצח. התקופה הנוכחית גורמת לי להעריך את זו שקדמה לה, ואף להודות שהייתה לא רעה בכלל. אין ספק שאת הדאגה מטילים הייתי שמחה להחליף בדאגה טיפשית על קילו נוסף במשקל או מינוס קטן בחשבון הבנק. כל דבר שיהיה דומה במעט לחיים שקדמו למבצע, כרגע נראה כמו חלום מתוק, והרגיעה מתקבלת בזרועות פתוחות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©