הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תתעוררו!
 
שחר שטיינפלד מזהיר מפני מלחמה חברתית, שאת ניצניה הוא רואה בשמחה לאידם של תושבי המרכז כשנפלו שם הטילים
מאת שחר שטיינפלד | 30.11.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

חלק מהמסורת הישראלית הטמון בנו הוא להיות מאוחדים בעיתות לחימה. בין אם במלחמת לבנון השנייה בה תמכנו בתושבי הצפון, ב"עופרת יצוקה" בה הסיוע היה לתושבי הדרום ולאחרונה עקב מבצע "עמוד ענן". אך השאלה המרכזית והמטרידה מכל היא מדוע בתקופה כה רגישה ושברירית, בה הכוח שלנו מתבטא בהיותנו מלוכדים, צריכה להישמע ביקורת כלפי תושבי המרכז על ההתחשבות במצב הביטחוני והרגישות כלפיו באופן כה ציני ופומבי, עד כדי שמחה לאיד על נפילת הטילים גם בגוש דן.

 

נראה כי כיום מדינת ישראל מחולקת לשניים כשאשדוד היא הקו החוצה. אין כל ערעור על כך ששגרת החיים בשני צידי המתרס שונה לחלוטין. בזמן שבמרכז מנהלים אורח חיים רגיל בעבודה, בלימודים ובמרכזי הקניות השונים, תושבי הדרום  מבלים את רוב שעות היום מבודדים במקלטים ושלא לדבר על הפרנסה, החינוך והפנאי שלהם שנפגעים. איננו יכולים להבין את תחושותיהם ואת הימים הקשים שעוברים עליהם, שכן, אף מצלמה או כתב לא יכולים לתאר דרך העדשה או המקלדת את רגשותיהם ומחשבותיהם. ועדיין, אין שום הצדקה לביקורת שנשמעת מהדרום ובטח שלא באמצעי התקשורת כלפי חוץ.

 

מתי הגענו למצב שאנו שמחים לאיד לנוכח מצבם של חברינו, ועוד בימים של לחימה? תתעוררו! זה צלצולו הצורם של השעון המעורר של החברה הישראלית. רוב האוכלוסייה אולי לא מייחס לכך חשיבות, אבל מתחת לאף שלנו מתפתחת מלחמה חברתית לא קטנה בין אזרחי הדרום למרכז. הסוגייה אולי תופסת רק חלק קטן מסיקור המבצע אך אלו דעות שיכולות להפיל חברה שלמה. לא עוד סכסוך על רקע דעות פוליטיות או כלכליות אלא חמור מכך, מדובר בשמחה צינית על  נפילת טילים במרכז. האומנם עם מאוחד אנחנו? 

צלצולו הצורם של השעון המעורר של החברה הישראלית. האוטובוס מהפיגוע בתל אביב
תצלומים: צילומי מסך

מעבר לביקורת המושמעת מדרום, ובהסתכלות רחבה על החברה ועל התרבות הישראלית עולה שאלה נוספת וחשובה לא פחות. אם בזמן לחימה אנו מאוחדים ותומכים, מדוע בחיי היומיום אנו מתנהגים בדיוק ההפך? בשגרה אנחנו כל הזמן מרגישים פראיירים וחושבים שגונבים מאיתנו, מרמים אותנו ומשקרים לנו. כל אדם מחפש את טובתו האישית ולאו דווקא את טובת הכלל, מה שרק יוצר ריחוק בינו לשאר הפרטים בחברה.

 

היבט לא פחות משמעותי הוא חוסר הנימוס שמתבטא בכל המרחב הציבורי כולל במקומות כמו בתי קפה, בתי קולנוע ומרכזי קניות. בעיקר בולטים חוסר הכבוד והפרגון ההדדי ושפת הדיבור שכבר מזמן לא מתאימה ללאום שמתגאה לחיות במדינה שלו. אנו בחברה הישראלית, צריכים ליישם את התנהגותנו בימי הלחימה גם בשגרה. גם ביומיום עלינו להציג בכל אמצעי התקשורת, כולל ברשתות החברתיות, את ההירתמות הנוגעת ללב של האזרחים למען תושבי הדרום. מכיוון שזה מחזק את תחושת ה-ביחד ומראה את הכוח העצום שיש לנו כעם מאוחד.

 

בשגרת החיים אין מקום לסכסוכים חברתיים. אנו מוקפים אויבים מכל כיוון ונמצאים תחת איום קיומי, וסביר להניח שזה ימשיך להיות כך עוד שנים רבות. אם לא נהיה אנו בשביל עצמנו, זה למען זה, אף אחד לא יהיה שם בשביל לתמוך בנו ולהושיט את ידו לעזרה כשנצטרך. על כן אנו צריכים להסתכל על ימי הלחימה המאופיינים בתמיכה ואחדות שפורחות ולקחת מהם דוגמה. כך נחזק את כוחנו כעם המוביל, וכבונוס משמעותי גם ניהנה מרמת חיים איכותית הראויה לעם ששוכן בארץ הקודש.

 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©