הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוכב בתוך ערפל
 
כל מילה דוקרת אותו מחדש והוא מעדיף לשתוק. שירה יצחקי מדמיינת את מחשבותיהם של חולי אלצהיימר, ומבקשת שנחבק אותם באהבה
מאת שירה יצחקי | 04.12.2012
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אני חי בערפל רך ונעים שמקיף אותי, ובו נמצאים כל הדברים שאני אוהב - אשתי שתחיה וילדיי הקטנים אותם אני רוחץ ומלביש בפיג'מה, כמו שאבא צריך לעשות. גם אימא שלי נמצאת בערפל שלי, ואנחנו מדברים כל יום. היא נותנת לי עצות לגבי הילדים, ומחר אף אנסה לגרד את האוכל כמו שהציעה.

 

לפעמים ילדיי צועקים עליי (יחד עם האישה הזאת שהביאו לי) "אבא קום, תשתה, תהיה ילד טוב". תמיד אמרתי להם שלמבוגרים צריך לדבר בכבוד, ושאסור לדבר על אדם בגוף שלישי כשהוא נוכח. אבל הם כנראה שכחו את כללי הנימוס. "הוא לא יודע מי אני בכלל" הם אומרים, למרות שאני נמצא איתם בחדר, יושב מולם ומבין הכול. כל מילה דוקרת אותי מחדש, אך אני נכנע ונשכב בתוך הערפל שלי.

 

אני לא אוהב את הידיים הקרות והחזקות שלהם. הן מנסות למשוך אותי לעולם החיצון, כשאני נח בערפל שלי וממתין שגופי יחליט שהוא פורש באמת. הן נוגעות בי ומזכירות שעכשיו אני משוגע. חולה, גוסס אבל עדיין לא מת. "עכשיו אתה עושה אמבטיה" האישה הזאת אומרת לי. היא תמיד צועקת וחוזרת על המשפטים שלה שוב ושוב.

הם אומרים "הוא לא יודע מי אני בכלל" למרות שאני נמצא איתם בחדר, ומבין הכול
תצלום: אילת שגיא. תצלום לובי: מורן חלפון

אחרי שנים שעבדנו יחד, הגוף שלי בוגד בי. הוא החליט לפרוש ונותרתי לבד. אני בקושי רואה, וכבר לא טורחים לתת לי משקפי הראייה, אבל אני יודע שהם מסתכלים עליי ברחמים. הם רואים רק את הקליפה ומבחינתם אני ריק מבפנים - לא מבין מה אומרים עליי או מי מדבר איתי. ניסיתי להסביר להם, אבל יש פער ביני לבין הגוף שלי, ולכן כל משפט שאני רוצה לומר נפלט כצרחה ארוכה והיד שלי חובטת בי בכעס. אני מרגיש את גל הרחמים שלהם ויודע שהנכדה שלי בוכה במרפסת. עדיף שאשתוק.

 

הם שומעים אותי לפעמים קורא לאשתי ומדבר עימה. "אימא מתה, אבאל'ה, כבר לפני עשר שנים" "אני לא אימא שלך אני הבת שלך, זוכר אותי?". הם לא מבינים, אבל לא נורא, העיקר שלא יפריעו לי בערפל הזה כשאני יושב עם אשתי שתחיה במרפסת ביתינו הקודם. הילדים בדיוק נרדמו, ואנחנו שותים קפה שחור עם חלב ומדברים על היום שעבר עלינו. בתוכי אני עדיין עצמי, אשתי עדיין חיה, ובסוף השבוע הקרוב ניסע לכינרת כי הקטן עדיין לא ביקר שם.

 

כשנותנים לי בטעות את הכדור שאסור לרסק, אחרי הכדור הסגול שמרסקים בסוכר, אז אני יודע שיהיה לי שקט. ככה הקליפה שלי שוכבת שעות, ואני יכול לנוח במיטה ולשקוע בחיים האמיתיים שלי בתחושה של חמימות נהדרת. ערפל הזיכרונות שלי מלא בחיים ארוכים ומאושרים, בהם אני משחק עם ילדיי בכדור, ואשתי יושבת על הספסל וצועקת שלא נרד לכביש. אימא שלי נמצאת שם, מכינה לי ארוחת ערב, קוראת לי להתקלח לקראת שבת ורוחצת אותי בעדינות. בערב אשכיב את הילדים לישון, ואיכנס למיטה עם אשתי.

 

בישראל חיים כיום כמאה אלף חולי אלצהיימר. הם יכולים להיות הסבתא שהפסקנו לבקר, הדודה שבכל מקרה לא מזהה אותנו והשכנה מלמטה שצורחת באמצע הלילה. אלצהיימר היא מחלה של כל המשפחה. היא ארוכה, כואבת, חשוכת מרפא והחולים בה נמצאים במבוך. נהגו עימם בסבלנות ואורך רוח וחבקו אותם באהבה. זה תמיד משמעותי עבורם, אפילו מבעד לערפל הכבד שעוטף אותם.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©