הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהלב נצבט מכאב
 
למרות שאביה ניסה להילחם במחלת הסרטן ללא הצלחה, דנה שטרן מבינה את רצונה של ענת גוב לחדול מהכימותרפיה
מאת דנה שטרן | 29.12.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כשקראתי לראשונה שהמחזאית המוכרת ענת גוב, אשתו של גידי גוב, הלכה לעולמה בעקבות מחלת הסרטן כעסתי. מכעיס אותי לראות איך המחלה מנצחת כל כך הרבה אנשים, איך אלוהים שוב לקח אליו אנשים טובים, ולדעת שהעולם הוא לא משהו שקל להתמודד איתו. בתוך כל הניסיון הקשה לחיות את החיים, הכי מכעיס אותי שיש מי שמעז להעביר ביקורת. זה לא סוד שגוב סירבה לקבל כימותרפיה לקראת הסוף, ושהיא יכלה לעשות בדיקה מוקדמת ולגלות את המחלה בזמן. יש מי שתוהה איך אפשר לוותר על החיים כל כך מהר, במיוחד חיים כמו שלה שהם מלאי עשייה, יצירה ומשפחה אוהבת.

 

פעם גם אני הייתי כזו, שופטת. לא הבנתי איך אפשר להרים ידיים כה מהר, איך לא מנסים לעשות הכול בשביל לחיות עוד דקה, איך אפשר להסתכל לילד שלך בעיניים ולהגיד לו שהשלמת עם המוות. ואז הבנתי את המשמעות של לחיות ולמות בכבוד, את חוסר הרצון  להיות תלותי. קשה להבין את זה עד שאתה לא נמצא בנעליים האלה, מצב שאני לא מאחלת לאף אחד. אומנם גוב יכלה לעשות בדיקה מוקדמת לגילוי המחלה שהייתה לה, אבל גם למחלות אחרות כמו סרטן השד, סרטן צוואר הרחם וניוון שרירים.

 

לא קשה למצוא מחלות, קשה להמשיך לחיות איתן את החיים בדרך שלך, ונגד זה היא נלחמה 4 שנים. בשביל ליהנות מהזמן שיש לה, לא להיות מרותקת למיטה בבית חולים, לא להקיא, לא להיות חלק מהתחרות בין המחלה לכימותרפיה שבה מנצח מי שגומר אותך ראשון. זאת הבחירה שלה בחיים. כימותרפיה מצילה אנשים עם גנים מסוימים. לפעמים ניתן לבדוק את הסיכויים להצלחתה מראש, וגם כשהסיכוי קטן עד אפסי רופאים לא מהססים לאשר אותה. אני נוטה להאמין שהטיפול ניתן כדי שלאנשים תישאר התקווה, שהם לא ירימו ידיים. התחרות תיגמר מהר מאוד אם הם לא יהיו חזקים נפשית. החוזק הזה נותן לחולה עוד כמה ימים. כל אחד והתמודדות שלו. ומי אנחנו שנחליט בשבילו מה עדיף?

 הימים הכי טובים של אבא שלי היו בזמן החופשות מהטיפולים
תצלום: sxc. תצלום לובי: צילום מסך מתוך "אולפן שישי" ערוץ 2

לפני שנה אבי חלה בסרטן. הוא קיבל כימותרפיה שלאט לאט גרמה לו לקרוס. הימים הכי טובים שלו היו בחופשות מהטיפולים. הזמנים בהם הוא יכול היה  לנסוע לחו"ל, שם הוא היה רגוע יותר. לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי לראות את השנאה שהייתה לו כלפי בתי החולים. עצם המחשבה שהוא צריך להגיע לשם גרמה לו לחלות שוב, הן במובן הפיזי והן במנטלי. פתאום היה לו קשה ללכת או שהוא רצה להמשיך לישון, כדי לא להרגיש את הכאב הנורא. אבל בעצם מה ההבדל בין חיים בשינה ללא חיים בכלל?

 

לבסוף המחלה ניצחה גם את אבי ועוד אנשים רבים. שכיחות הסרטן עלתה ברמה משמעותית בשנים האחרונות. איך זה ייתכן שעם התפתחות הטכנולוגיה והרפואה המחלה רק מתפשטת? הרופאים  עדיין לא למדו איך לנתח את הנפש של המטופל. ההתפתחות הטכנולוגית שבה אנו חיים מובילה לסביבת חיים לחוצה, לחוסר רוגע, ולזה עדיין לא המציאו תרופה מושלמת. מי שמשלם על כך הם האנשים שעוד חיים. ההתמודדות עם האובדן היא תמידית וקשה. הזמן לא עושה את שלו, הוא רק מלמד איך להמשיך לחיות עם הכאב.

 

בסוף כל סיפור עצוב שקוראים נצבט הלב, אולם אנחנו מיד מעבירים דף וממשיכים. הפעם אפשר לנסות לקחת איתנו משהו הלאה. אין טעם להשתמש בקלישאות כמו תנצלו את החיים, תיהנו מכל רגע וכדומה. הרי אחרי זמן קצר כל אחד יחזור לשגרה. אני רק מבקשת שהיא תהיה באמת שלכם, שתחיו איך שאתם רוצים ולא איך שאחרים חושבים שכדאי לכם. אל תתחרטו על מה שהיה בעבר אלא תלמדו ממנו איך להתחזק. ובנוגע לאלו שכבר לא איתנו נשאר רק לקוות שהם הגיעו לעולם טוב יותר, שהם מסתכלים עלינו מלמעלה בחיוך ובגאווה ושהם יודעים שהערצנו  אותם בחייהם ולא רק במותם.

 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
4 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מרגשת בכל שורה ושורה
סיון 29.12.2012
 
תודה
דנה 15.04.2014
 
 
2. מזדהה עם כל מילה
מיטל 31.12.2012
 
תודה
דנה 15.04.2014
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©