הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו עלה נידף ברוח
 
מיטל פרדו מצאה בספר "האי של סופיה" נקודות דמיון רבות לאירוע הטרגי שפקד את משפחתה. היא חזרה באמצעותו לרגעים הקשים מכל, ומצאה מעט נחמה
מאת מיטל פרדו | 06.01.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

לא מזמן ישבתי לקרוא את אחד הספרים הראשונים שלי "האי של סופיה". לא לקחתי בחשבון שהעלילה תהיה דומה למציאות ולאירוע העצוב שפקד את משפחתי לאחרונה, פטירתה של אחותי מסרטן. בתחילה היה כואב לקרוא את הדימויים והתיאורים שלא הצלחתי להעלות על שפתיי ולשמוע מישהי אחרת אומרת אותם במקומי. לא פעם נצבט לי הלב ומצאתי את עצמי מזדהה עם כל שורה ופסיק, מזילה דמעה ומתחברת לחלק מהדמויות.

 

"האי של סופיה" מאת ויקטוריה היסלופ, מספר על חייהם של המצורעים ביוון שהוגלו לאי ספינלונגה בכרתים, מאבקם במחלה הארורה, הנידוי מהחברה, הקשיים במקום ועל חיי המשפחות האומללות שבני משפחתם נלקחו מהן ולעולם לא ישובו. הספר מתאר את גורלן של משפחות שלמות שחיות ללא אהוביהם: ילדים, הורים, נשים וגברים תמימים. הוא כתוב באופן מעולה וסוחף, ומתאר כל פרט ופרט, מעלה נידף ברוח ועד לשערה הסומרת בגופן של הדמויות. מה שהופך אותו למציאותי כל כך עד שהרגשתי שאני שוב שם, באותו מצב שהתרחש אצלנו לפני כשנה ושלצערי, יימשך לעד.

 

נקודת ההזדהות הראשונה שלי עם העלילה הייתה כשאצל אחת הדמויות האהובות התגלתה מחלת הצרעת, והיא נאלצה להיפרד ממשפחתה לתמיד. "הדקות האחרונות במחיצתה היו הנוראיות ביותר... כל המילים אזלו להן. כמעט לא נותר בהן רגש. אמן עוזבת. שוב לא תחזור בערב, כפופה תחת משא הספרים, חיוורת מעייפות אבל קורנת מעונג על ששוב היא נמצאת איתן בבית. לא, היא לא תחזור לעולם". את השורות האלה קראתי שלוש פעמים. הן תיארו את חיי, את העובדה שגם אני לא אזכה לראות שוב את אחותי אחרי יום עבודה, ואבלה במחיצתה. מישהי אחרת צעקה את המילים שאני כה התקשיתי להוציא.

נזכרתי איך הפריחו בליבנו תקווה קטנה על תרופה חדשה מאריכת חיים
תצלומים : sxc

הכתיבה העמוקה כל כך של הסופרת הצליחה להיכנס אליי והרגשתי שאולי לא במקרה אני קוראת אותו. אחרי המשפט החזק והמראה שניצבה מולי, עזבתי את הקריאה לכמה ימים כדי לראות אם אני מסוגלת להתמודד עם מה שמצופה לי בהמשך, עם התיאורים הלא פוסקים של התמודדות המשפחות, העזיבה והקשיים של החולים.

 

אחרי כמה ימים החלטתי שאני ממשיכה, ולאחר כמה עשרות עמודים הגעתי לסצנה שהחזירה אותי לרגעים בהם חשבנו שהכול יהיה בסדר. "לרגע שקע יורגוס בהרהורים, כששחרר את הסירה מן המזח, והחל להשיט את הרופא החדש אל האי...עכשיו, בפעם הראשונה מאז לקח אותה לספינלונגה לפני שנה וחצי, חש שוב תקווה, אם כי קלושה בלבד". בבת אחת שבתי למצב בו גם אנחנו היינו שרויים. כשהפריחו בליבנו תקווה קטנה, תרופה חדשה שיכולה להאריך חיים ולהקנות אורח חיים פעיל. כמו יורגוס, גם אנחנו נחלנו אכזבה, ומצאנו את עצמנו במציאות אכזרית שבה אין תרופה, לא עכשיו, וכנראה שגם לא בשנים הקרובות. שהכול בה נתון לתהליכים בירוקרטים ולתקציבים. אולי בעוד כמה דורות תימצא תרופה למחלה הארורה כפי שקרה עם הצרעת.

 

"עכשיו נעשתה נשימתה של אלפידה מהירה ורדודה, נראה ששוב אינה חשה כאב, ומריה ידעה שלא נותר לה זמן רב. היא לא רצתה לעזוב אותה בשעת מותה". זה היה הקטע הקשה מכל. המוות של אחת הדמויות לא השאיר בי הרבה מקום למחשבה, והדמיון בינו לשעותינו האחרונות עם אחותי היה זהה. מכאן הסוף כבר ידוע לכולם, וכפי שאלפידה הלכה לעולמה, כך גם אחותי.

 

הספר מסתיים באווירה אופטימית וטובה כי יש תרופה לצרעת. בתקווה שגם חולים רבים, הסובלים מדי יום ממחלות קשות אחרות שטרם נמצא להן מזור, ירגישו כך בעתיד.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. זה הספר הכי טוב של היסלופ
מאיה 11.01.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©