הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישר ללב
 
תום זכאי ובני משפחתה בילו במרכז "נא לגעת" ביפו, בסוף הערב היה לה ברור: יש רגעי קסם שקיימים רק בחושך
מאת תום זכאי | 11.01.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

לכבוד יום ההולדת של אימא שלי, החליטה אחותי לאסוף את המשפחה לחוויה במרכז "נא לגעת" ביפו. שם המטרה היא להתיידד עם החושך, להשתמש בו, ללמוד ממנו ולהתחזק בעזרתו. הכל בגלל שהיא טוענת שאנחנו משפחה שלא נוגעת, "ואולי זה יעזור". זהו מפגש בין אנשים חירשים, עיוורים וחירשים-עיוורים לקהל הרחב. מתקיים בו דיאלוג שוויוני על בסיס חוויתי. הזמנו מקומות במסעדה המיוחדת בלאק אאוט שמה, שהמלצרים  המשמשים מדריכים הינם עיוורים. הקבוצה שנכנסה עימנו למסעדה הייתה של צרפתים ריחניים ומצחקקים, שנראו רגועים להפליא לקראת החוויה החדשה. בשונה מהם, בני משפחתי ואני נלחצנו מהכניסה הצפויה אל החושך, הלא נודע.

 

לאחר כמה ניסיונות בהם נכנסנו למסעדה החשוכה, ויצאנו ממנה,  החלטנו לאכול דווקא באור. אינני יודעת לתאר את התחושה המוזרה של שהייה ממושכת בעלטה. חושך מוחלט שרר, אפילו טלפונים ניידים ושעונים מאירים לא היו שם. ההרגשה הזאת, כשאתה פוקח עיניים ורואה שהכל מסביב שחור עם צלליות סגולות מוזרות, הראש כואב והעיניים מתאמצות, אתה שומע הכול כל כך קרוב, אבל לא רואה דבר. אפשר לומר שזה כמו לטעום אבל לא להרגיש טעם,  להקשיב אבל לא לשמוע, לגעת אבל לא לחוש דבר, וזה לא נעים, אפילו על גבול המבעית.

 

ניסיתי לחשוב מה בדיוק גרם ללב שלי לפעום, ולמה הצרפתים צחקו מכל הלב ובקולי קולות כל פעם שנכנסו, ביקשו כוס יין נוספת ושתו לחיי הבאות. נראה כי מילת המפתח היא שחרור. להשתחרר מעכבות, לא לחשוב על המצב ולא לנתח אותו. אך המשפחה שלי לא ניחנה בתכונות של זרימה ושחרור. לעיתים אני חושבת שלטיפשים טוב יותר, כי הם יודעים פחות ועושים יותר. מעזים לעשות דברים ולומר מילים שאולי אדם משכיל לא היה מעז. אך האם ניתוח המצב שווה לחוכמה? האם טיפשות משרה תחושה פחות מלחיצה? אין לי תשובות, אך אני מוצאת כי אנשים שחושבים, מנתחים, מרגישים, מתפלפלים ומתחבטים, נוחלים הפסדים בתחום ההשתחררות.

אחיותיי ואני לא חווינו קירבה כזו מעולם 
תצלום : גילי פורת. תצלום לובי : sxc

בסוף הערב שתי אחיותיי הגדולות ואני החלטנו להיות טיפשות: לשחרר את התחושות המעיקות, לתקוף את החושך ואפילו ליהנות. ליוותה אותנו מדריכה מקסימה, שבהמשך סיפרה שהיא התעוורה בגיל 20. בדקות הראשונות ההרגשה הייתה מוזרה, אבל עם הרבה מגע ושיחה אוהבת עם אחיותיי היא פגה. צחקנו בקולי קולות כמעט כמו הצרפתים, שרנו "יומולדת שמח" לאורחת במסעדה, שלעולם לא נדע אם היא שמנה או רזה, יפה או כעורה, אבל זה לא היווה גורם לעוצמת השירה.

 

בחושך אכלנו קינוח שנקרא "הפתעה". פענחנו את מרכיביו בעזרת שאר החושים, ולכלכנו כהוגן את הבגדים. נשארנו עם אחרון הזוגות במסעדה שאלוהים יודע מה הוא עשה בדיוק. לעולם לא נדע אם הקינוח היה גדול ואם באמת היו בו שערות חלבה, אם המסעדה מעוצבת בטעם, אם המלצר באמת מלצר או שהוא רק עמד ופטפט. גם לא נדע אם המטבח נקי ומה הזמינו הצרפתים, אם היו להם חמישה בקבוקים על השולחן או עשרה. אך אולי לא תמיד צריך לדעת הכול ולנתח את המצב אלא פשוט לחוות ולהיות מעט טיפשים אבל עם חוויות.

 

את החוויה הזו אני לא אשכח, וכנראה גם אחיותיי. הייתה לנו שיחה עמוקה, שקשה לנהל באור כשהעיניים נפגשות או במסעדה רגילה, כי המלצרית ואורחים מסתכלים עלינו ושומעים אותנו. באותו היום השיחה פשוט זרמה, לא הורדנו את הידיים זו מזו והרגשנו קירבה שב-23 שנותיי מעולם לא חוויתי. לרגע אחד במסעדה אני הרואה, הייתי העיוורת והעיוור, היה הרואה. להיכנס לעולם שלו היה כיף לחצי שעה, בידיעה שיש לי דרך חזרה. לו כמובן אין אותה אפשרות.

 

ממליצה גם לכם, לטיפשים שביניכם, לקחת את האדם שאליו אתם רוצים להתקרב, שקשה לכם להגיד לו משהו באור. ואולי דווקא שם בחושך תוכלו לומר דברים ישר מהלב. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©