הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולי אבדה תקוותנו
 
אחרי שהיה פעיל במפלגת העבודה, דן יציב מאוכזב קשות מהפוליטיקה בכלל, ולכן ההצבעה שלו היא על טהרת הנוסטלגיה. מתן, בנו, מנסה להבין
מאת מתן יציב | 21.01.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

"בעבר, פוליטיקאים היו אנשים הגונים וישרים יותר, בעיקר במפלגת העבודה. היום הם משתמשים בכסף של הממשל לטובתם הפרטית, וחייהם של שרי הממשלה מאוד ראוותנים" אומר לי אבי בן ה-75, דן יציב, בתשובה לשאלה מדוע לא המשיך בפעילות הפוליטית בה עסק עוד מהתקופה שבה היה נער בתנועת "הנוער העובד". בשנים האחרונות, קרו המון דברים בפוליטיקה הישראלית שאכזבו אותו, גם בתוך מפלגת העבודה שבה הוא תומך. אך אין לו כל ספק בנוגע לרגע שסימן מבחינתו את תחילת המשבר: "רצח רבין. באותם ימים הרגשתי כאילו סוף המדינה הגיע".

 

"הוריי עלו מאוקראינה ב-1919, וכבר מהרגע שהגיעו לישראל היו חברים פעילים בתנועת החלוץ" "בתור ילד אני זוכר שכשבן גוריון היה מדבר ברדיו, כולנו היינו צריכים להיות בשקט כי זה בן גוריון. אבא שלי העריץ אותו והיה פעיל של מפא"י, ומאוחר יותר של אחדות העבודה, רפי ומפם". "אני ואחיי ירשנו את התמיכה במפאי מאבא" הוא מספר בעודו מנסה להיזכר בגיל שבו הצטרף ל-"הנוער העובד". "זה היה בגיל שבע או שמונה. בעבר, תנועות הנוער היו מזוהות עם מפלגות פוליטיות. כל ההדרכה שלי בתנועה הוקדשה לחינוך בני נוער לחיות בקיבוצים ולהצביע למפאי".

 

גם לאחר השירות הצבאי בנח"ל, שכלל את מבצע קדש ב-1956, ותוך כדי שירות מילואים שכלל את מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום הכיפורים ב-1973, הוא נשאר קרוב לדמויות הנערצות עליו. "עברתי לגור בקיבוץ אלומות שבצפון, שאחד ממקימיו היה שמעון פרס, שהיה מגיע לפעמים לבקר".

 

ברק ביזה אותו כשמינה אותו לשר לשיתוף פעולה אזורי. שמעון פרס

תצלום: David Shankbone תצלום לובי: מתן יציב

פעילותו הפוליטית התרכזה בעיקר לפני בחירות. הוא השקיע מאמצים רבים על מנת לעזור למפאי לזכות בבחירות ולהרכיב את הממשלה. "שלחו אותנו לעבוד בשביל המפלגה - לקיים חוגי בית בעבור מצביעים, להתקשר אליהם ולשכנע אותם להצביע למפאי, ובעצם כל פעולה שהמפלגה ביקשה מאיתנו לעשות". גם בהמשך, כשעבר לחולון, המשיך בפעילותו למען מפלגת העבודה שמפאי הייתה חלק ממנה. "גם שם ארגנו חוגי בית וניסינו לשכנע מצביעים. כל זה בהתנדבות, ומתוך רצון עז לעזור. השתתפנו בהפגנות כמו ההפגנה נגד הטבח בסברה ושתילה והפגנות נוספות נגד הימין שהתקיימו בכיכר מלכי ישראל".

 

כשהוא מספר לי על ההפגנות בכיכר מלכי ישראל, הוא לא יכול שלא להיזכר באותו לילה בתחילת נובמבר 1995 "היינו 250 אלף איש, והעצרת הייתה מאוד מרשימה. הופיעו הרבה אמנים. רבין, ראש הממשלה, שר יחד שר החוץ פרס, ומירי אלוני את 'שיר לשלום'. התחושה הייתה שהשלום קרוב מתמיד" הוא מספר בחיוך, ולפתע פניו הופכות רציניות. "בדרך לאוטו, שמעתי שלוש יריות, וכשהגעתי הביתה הודיעו שרבין נפצע. מאוחר יותר הגיעה ההודעה על מותו. קיבלתי אותה מאוד קשה ואפילו בכיתי". ההתרגשות על פניו מבהירה לי עד כמה האסון נגע לליבו.

 

"רבין היה דמות שמאוד הערצתי, כמו בן גוריון, משה דיין ופרס" הוא מספר ונזכר ברגע שבו החליט להתנתק באופן מוחלט מהפוליטיקה. "הערצתי גם את אהוד ברק, ולפני הבחירות ב-1999 שבהן הוא ניצח ועלה לשלטון, הייתי פעיל מאוד, וניסיתי לשכנע אנשים לבחור בו במקום בבנימין נתניהו. אך לאחר שנבחר, התאכזבתי מאוד מהתנהגותו כראש ממשלה". הוא לא אהב את העובדה שברק עשה הכול לבד "הוא לא שיתף את תומכיו בענייני המדינה, נכשל בכל המהלכים מול הפלסטינים, ביזה את ותיקי המפלגה ובראשם את פרס, שלא קיבל ממנו את האישור לכהן כיו"ר הכנסת ובמקום זאת, נתן לו את התיק המוזר של השר לשיתוף פעולה אזורי".

 

העם נעשה יותר קיצוני

 

בבחירות של שנת 2001 ברק נכשל, וסימן את תחילת נפילתה של מפלגת העבודה. זה היה הרגע שבו אבי הרים ידיים והחליט לקחת צעד גדול אחורה. "הכישלון הצורב והתבוסה לליכוד, גרמו לי להפסיק להיות פעיל שלהם. גם ההתעניינות שלי בפוליטיקה ירדה" הוא מספר והאכזבה ניכרת על פניו. "אני ממשיך להצביע למפלגת העבודה מאז אך ורק מתוך הזדהות עם החינוך שקיבלתי מהוריי, וכמובן הזיכרון שנשאר מהשנים בהן הדרכתי בני נוער להיות אנשי המפלגה".

 

כשהמשכנו לדבר על הבחירות הקרבות מיד זיהיתי בפניו ייאוש קל. "גם הפעם אצביע למפלגת העבודה, פשוט כי הם הכי קרובים לדעותיי ואין אף אחד אחר. בשום אופן לא אלך עם הליכוד-ביתנו, מרצ היא שמאלנית מדי, ציפי לבני צמחה מתוך הליכוד ויאיר לפיד ומפלגתו מונעים נטו משנאה לדתיים".

 

כמה דקות לפני סיום השיחה הייתי חייב להבין אם הוא באמת מאמין שמפלגת העבודה מסוגלת אי פעם לחזור לשלטון. "זה יהיה קשה מאוד. עם השנים העם נעשה יותר דתי וימני והרבה יותר קיצוני. זה רצון העם, ואנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אך אני רואה זאת בעין שלילית. עובדה שכיום, הרבה יותר מדינות מסתייגות ממדינת ישראל ויוצאות נגדנו באו"ם. אפילו היחס של אובמה כלפינו כבר לא אוהד". למרות הפסימיות, הוא מחליט לזרוק לי איזה קלישאה קטנה לסיום, אולי כדי לשכנע את עצמו שלמפלגת העבודה עדיין יש סיכוי קלוש לנצח בבחירות הקרובות: "מקווה שאנשים יבינו שחשוב מאוד ללכת להצביע" הוא אומר, אך על פניו ניכר שהוא כבר הרים ידיים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©