הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לשכב עם האויב
 
שירה יצחקי חושבת שמעבר של עיתונאים לפוליטיקה הוא ניצול ציני של מעמדם הציבורי
מאת שירה יצחקי | 21.01.2013
 
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אופנה היא עניין משתנה. עכשיו יש בחירות, ולכן זה נורא אופנתי לרוץ לפוליטיקה. אני לחלוטין בעד - דמוקרטיה המושתתת על שלטון העם, על אזרחים שמחליטים שהם רוצים לשנות ומנסים להיכנס לכנסת. יותר מכך, אני תמיד הראשונה להגיד שאם זה נראה לך מקולקל, נסה לתקן. ואם לא ניסית לתקן אל תתלונן. ואכן דרך הפוליטיקה ניתן לשנות ולתקן מבפנים דברים רבים.

 

אבל רגע לפני שלובשים את החליפה, ויוצאים להצטלם עם תינוקות, אנחנו צריכים לשאול מיהו אותו אדם שרץ לפוליטיקה ולמה. חלק מהאופנה הגוברת הזו הוא נטישתם של אנשי תקשורת את המקצוע ומעברם לפוליטיקה. יאיר לפיד עומד בראש מפלגת יש עתיד שכוללת בתוכה את עופר שלח ("מעריב" וערוץ הספורט) פנינה תמנו-שטה (ערוץ 1), מירב דוד מארץ חדשה (ערוץ 10) המגמה בולטת גם באחת המפלגות הגדולות - שלי יחימוביץ', עיתונאית בעבר, עומדת בראש מפלגת "העבודה" כשאליה הצטרפו מיקי רוזנטל (ערוץ 10) ודניאל בן סימון ("הארץ"). בין היתר ניתן לציין גם את אורי אורבך מ"הבית היהודי" ("ידיעות אחרונות") וניצן הורוביץ ממרצ (ערוץ 10). כולם אנשי תקשורת, מוכרים יותר או פחות, אבל עיתונאים בדמם.

 

אותם עיתונאים, שבמסגרתם עבודתם (חלקם סיים את תפקידו רק לאחרונה) דאגו להשתלח בפוליטיקאים, לבקר את העצלות, השחיתות והעיוורון שלהם כלפי האזרחים. הם אלה שבחרו להניח את נשקם, לזרוק את העט ולהצטרף לאותם אנשים שעד לפני חודש היו בזויים, חסרי רצון לשנות וחסרי כוח. מהלך מעניין לכל הדעות, הרי בעזרת טור דעה מלומד אחד אפשר לקבור או להרים אדם, ועל כך אין ויכוח, לא מצד הפוליטיקאים ולא מצד העיתונאים. 

 

השאלה המעניינת בנוגע לבחירות הקרובות היא כיצד צירופו של עיתונאי למפלגה הפך לחשוב לא פחות מצירוף של ביטחוניסט. ההשפעה של עיתונאי על הציבור בחשיפה של עוולות ואי סדרים, בין אם על גבי דפי העיתון ובין אם מול המצלמות, שוות ערך לקולו של פוליטיקאי, אם לא יותר. לעיתונאי אין אינטרס מובהק כמו לפוליטיקאי, אין לו כיסא לחמם. בינתיים. "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נשמע כמו המשפט הלעוס ביותר בספר, אבל הוא הגיע ממקום מסוים, הגדרת התפקיד המוחצת הזו נעלמה, הכלב כבר מחונך. הוא לא עושה בלגן, ובטח שלא נושך.

האזרח יצביע לעיתונאי שנעלם ולא לפוליטיקאי שנולד. ניצן הורוביץ
תצלום: מתוך תשדיר הבחירות של מרצ. תצלום לובי: מתוך "ידיעות אחרונות"

החשיפה העיתונאית הפכה ממשהו שיכול להוריד פוליטיקאי מהכיסא למסחטת רייטינג. לא משנה מה אומרים עליך, כל עוד אומרים את זה בפריים טיים או בעמוד הראשון בעיתון. פוליטיקאים מקבלים את מעמדם החדש, כשווי ערך לפליטי הריאליטי של אותו חודש. הם מקבלים חיקויים ב"ארץ נהדרת" וסיקורים חדשותיים אודות מעלליהם. במצב כזה, מי יודע יותר טוב איך להתמודד עם התקשורת אם לא מישהו מבפנים? בלי צורך לכתת רגליים ולגרום לבוחרים להבין מי אתה, עם הזיכרון של כולם שזה העיתונאי שהתנגד להחלטות הממשלה, שהטיח את האמת בפניהם של הפוליטיקאים. עם המידע הזה, אפשר לשכב עם האויב בידיעה שכבר הצלחת.

 

קריסת מערכת התקשורת בישראל יכולה להשאיר רבים ללא עבודה. עיתונים קורסים, תוכניות מבוטלות וערוצי טלוויזיה עומדים בפני חדלות פירעון ומאבק על המשך קיומם. אז כשהספינה טובעת, אין ברירה אלא למצוא מקום חדש שיאכיל את הילדים. ומה טוב יותר מהמקום שבו כבר מכירים את חוקי המשחק, כי במשך שנים הם סיקרו אותם, קראו נגדם. ועכשיו הם מצאו מפלגה שתיקח אותם, כי הם קראו נגד הצד השני.

 

הצטרפות העיתונאים לפוליטיקה מזכירה מגמות דומות ובעייתיות שקרו גם במקומות נוספים בעולם. בשנות ה-80 היה מעבר מאסיבי של אנשי תקשורת לפוליטיקה בדרום קוריאה. הרצון של העיתונאים להיות חלק עתידי מהשלטון השפיע ישירות על דרך עבודתם, הסיקור הפך לאינטרסנטי ומגמתי לטובת אלה שמשכו שבחוטים. במדינה מתוקנת תפקיד העיתונאי הוא חשיפת האמת, תיקון החברה והעוולות מתוך חשיפה של מידע ויצירת תחקירים מעמיקים, חשיפת פשעים, בין אם של הממשל או של תאגידים פרטיים. אבל לך תמצא שותפים לחקיקה או מישהו שייקח אותך למפלגה שלו אחרי שחשפת שהיו"ר מקבל שוחד. העיתונאים בדרום קוריאה עשו "חדשות מינימום" - סיקור של אירועי היום ומהי תחזית מזג האוויר למחר. לא בגלל השלטון האכזרי אלא מתוך דאגה למשרה הפוליטית העתידית שלהם. אמנם לא ניתן להגיד שהמצב בישראל החמיר עד לכדי מאפיינים אלה, אך כשהתקדימים קיימים והמגמות דומות, ניתן רק לדמיין מה יקרה בעתיד.

 

הפתרון שעומד מולנו לא חייב להיות דרך חקיקה אלא דרך שיפור רמת האתיקה העיתונאית. האזרח, שעד לפני שבוע קרא את אותו עיתונאי-פוליטיקאי עתידי בטור שבועי ב"ידיעות אחרונות", ראה אותו מגיש חדשות או צפה בו נלחם בשחיתות וקורא לפיטורים של שרי ממשלה, יצביע לעיתונאי שהיה ונעלם, ולא לפוליטיקאי החדש שהרגע נולד. ואם לא נפנים שזוהי בעיה אתית, מקצועית וחברתית, משהו עלול להשתבש. עיתונאים לא ירצו לחשוף פרשיות, יסרבו לקרוא לפיטורי שרים או הפלת הממשלה. כי זה המעסיק הבא שלהם, ואף אחד לא רוצה להסתבך עם הבוס.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©