הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הוא במרכז אבל הכסף בצפון
 
כשאחותו קראה לו להצטרף למחאה ב-2011, אילן ארנון לא הבין מה היא רוצה. אצל ההורים ברמת הגולן החיים היו דבש. היום הוא לגמרי דרוך לסיבוב הבא של המאבק
מאת אילן ארנון | 22.04.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כשאחותי התקשרה אליי בקיץ 2011 והפצירה בי להצטרף להמון, ישבתי בביתי מול הטלוויזיה בלי דאגות ותלונות. "המחאה לא מזיזה לי" אמרתי לה, "לא עכשיו". אבל היא התעקשה שבתור אחותי הגדולה היא יודעת על  מה היא מדברת, ועוד מעט זה יבוא לי בהפוכה. "כשיבוא אז אני אבוא" עניתי. "ואם לא אכפת לך, את מפריעה לי לראות 'כוכב נולד' אנחנו רגע לפני הגמר, וזה ההמון שמטריד אותי כרגע". כשחזרתי מהטיול הגדול התענגתי על הרגעים שבהם הייתי על תקן החוזר מהטיול. לאף אחד לא הייתה זכות להטריד אותי בשאלות הרות גורל על תוכניותיי לעתיד.

 

הייתי ילד מגודל בן 23 שגר בבית של ההורים ברמת הגולן. כל יום ב-14:00 הוגשה ארוחת צהריים חמה, מדי שבוע בגדיי כובסו, קופלו והונחו על מיטתי וישנתי עם מזגן דולק שיצנן את זיעתי בימי הקיץ החמים. בקיצור, היה לי טוב. הדברים שם התנהלו אחרת. עבדתי עם אבי במשק החקלאי, ובתמורה התפנקתי. לא היה לי תלוש משכורת קבוע בסוף החודש, אך ידעתי שמצבי הכלכלי מובטח. אינני מתכוון להתרברב במצב כלכלי הטוב של הוריי אלא להסביר עד כמה הייתי מנותק, בהרים הרחוקים, מהמציאות בה אחותי חיה. המחאה החברתית הייתה תופעה חסרת צורה מבחינתי.

 

ידעתי מעט על הסיבות שגרמו לאנשים לצאת מהבתים. אומנם ראיתי כל יום במהדורת החדשות את אחד ממוביליה פורס את משנתו, ואת הפרשנים מנתחים נתונים סטטיסטיים וגרפים בשלל גדלים, אך לא באמת הייתה לי הבנה עמוקה של מה שהמפגינים הרגישו. בדיעבד ראיתי שהמחאה נבעה מהבטן, מתחושת המועקה, שלא הייתה קיימת אצלי. ברמת הגולן ידענו שבמדינת תל אביב לא קל לחיות, ולא הבנתי למה הם לא עוברים צפונה. שיעזבו הכל, חשבתי לעצמי, מה הטעם ללכת עם הראש בקיר? אם קשה אז תבואו לאן שקל. לי היה קל. אבל מה ידעתי? הרי היה לי דיל טוב. בזמן שכולם אכלו לחם, אני אכלתי עוגות.

ברמת הגולן ידענו שבמדינת תל אביב קשה לחיות ולא הבנתי למה הם לא עוברים צפונה
רמת הגולן. תצלום לובי: מורן חלפון

תקופת החוזר מחו"ל נגמרה, כשהוריי הסתכלו עליי במבטים שלא השאירו מקום לדמיון. עליי לארוז את מטלטליי וללכת ללמוד. החלטתי לנסוע  למרכז. רחוק, עצמאי ומוכן לאתגר עם העולם הגדול, שחיכה לי מהר יותר מכפי שציפיתי. תחילה היה עליי למצוא מקום לגור בו. כשפתחתי לראשונה את אתר יד2 נגלתה לפניי רשימה די ארוכה של דירות להשכרה. כנראה שאנשי המחאה לא יודעים לחפש, חשבתי. למה הם מתלוננים על חוסר הצע לצעירים?

 

אלא שאז התברר לי שהמגוון הרחב קיים בדירות: שמתאימות רק למשפחות או בשכר דירה אסטרונומי, או בשכר דירה מתקבל על הדעת אך שלא היו מכבדות אפילו ג'וקים או דירות רק לאנשים דתיים, כאלה שאינן מושכרות לסטודנטים או שכן אך רק לטווח ארוך מאוד או דירות שבעליהן מודיע שהמחיר צפוי לעלות ושחייבים לקנות את הרהיטים ועוד סיבות שדיללו את הרשימה הגרנדיוזית.

 

אז כנראה שהמוחים לא דיברו סתם. מציאת מקום מגורים לצעירים, סטודנטים או זוגות, היא משימה בלתי אפשרית כמעט. תתפשר על איכות או שתשקיע במחיר, אין אמצע. הרמתי טלפון להוריי, וביקשתי עוד דמי כיס כדי שאוכל לישון תחת קורת גג נורמלית. לבסוף, עם קצת מזל והמון עזרה מצאתי מקום. אז הנה עברתי את המשוכה הזו, וכעת אני תושב מדינת המרכז. אדון לעצמי שדואג לעצמי ומשלם בעצמי חשבון מים (לא מעט כסף) חשבון חשמל (הרבה כסף) ארנונה ואת הקניות בסופר.

 

יושב בחושך וממעט להתקלח

 

מחירים שעולים מביקור לביקור. כשאני נוסע באוטובוסים להנאתי או כשאני יוצא לבלות אני מבזבז הרים של כסף. לאט לאט כשהרגשתי שאני כבר מספיק זמן במרכז, מצאתי את עצמי יושב בחדרי בחושך, אוכל מנות חמות וממעט להתקלח. בתור תושב מנוסה הבנתי שבשביל להתקיים צריך לחסוך, וכדי לחסוך צריך להמעיט בכל פעולה בסיסית הכרחית. הוצאתי דף ועט ושיגרתי מברק נוסף להרי הגולן בבקשה להגדלת המימון. כך קרה, שכיום אני סטודנט החי ולומד במרכז, אך מצליח לנהל את חיי רק בזכות הוריי. אנוכי במרכז אך מטבעותיי בצפון. אנשי המחאה מחו בצדק. לא הרבה זמן לקח עד שהפנמתי, הבנתי, הרגשתי והזדהיתי.

 

אני עוד צעיר, כמעט ללא מחויבויות, ובסך הכול יצור די מפונק. אינני הדמות המובהקת המייצגת את המחאה. על אף כל הנאמר אני לא באמת סובל באופן רציני מהמצב הבלתי אפשרי. לעומת זאת, אחותי, שלפני שנה התחננה ממש שאבוא לעזור במאבק שלה ושל כולם, היא הנפגעת של המצב החברתי הכלכלי הקשה. היא בת 37, דוקטורנטית שעובדת באוניברסיטה הפתוחה ובעלה מטפל בילדים. יש להם שתי בנות קטנות, והם חיים בצניעות בדירה קטנה מאוד. הם משלמים מיסים, שירתו בצבא ומחזיקים מכונית סטנדרטית מאוד.

 

הם פועלים במאמץ וביושרה. מעמד ביניים קלאסי שלא מצליח להתקיים ללא עזרת ההורים שבצפון. לא ייאמן. הם אינם יכולים לנטוש כלאחר יד את המגורים במרכז כי העבודה שלהם שם, לבנות יש חברות וזכותם לרצות לגור בכבוד בתל אביב. אני, ניחא, אבל הם לא צריכים לחיות כך במדינה נורמלית. ועכשיו אני מחכה שהיא שוב תקרא לי להפגין, והפעם אבוא כי אני מבין. הפעם זה מהלב. הפעם זה גם אני.

 

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©