הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתקלף לאיטו
 
15 שנה אחרי שספרו "חוכמת הבייגלה" יצא לאור, מורן ברגמן פגשה את אילן הייטנר, ושאלה בקול רם מה השתנה בחייו
מאת מורן ברגמן | 20.03.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

החלטתי לערוך ראיון עם מישהו שיצדיק אותו. מי מעניין אותי וגם אחרים? הסתכלתי על ערימת הספרים שליד השידה וראיתי את "האידיוט המושלם" שנכתב על ידי אילן הייטנר ושסיימתי לקרוא לא מזמן. נזכרתי בסופר שתמיד הזדהיתי עם כל מילה שכתב ותהיתי איך הוא במציאות, אם הוא באמת שרוט, אנטי ממסדי, מצפצף על כולם וחותר למה שחשוב לו באמת. כשמצאתי את העמוד שלו בפייסבוק גיליתי שהדמות שלו שם לא שונה מאלו שהוא כותב עליהן - הוא משתף את חבריו בחיי היומיום שלו ומצחיק כמו תמיד.

 

הייטנר (42) הוא יחיד בסוגו. לא הכרתי עוד סופר שמתאר את פילוסופיית החיים שלו בשפה כל כך נמוכה. בעיני זו גאונות. הוא מנגן על מיתרי ליבה של הנפש הישראלית בצורה הבוטה והכנה ביותר. חושף באומץ את התהיות, הפחדים, השאלות והספקות אפילו בישראליות עצמה. האהבות שהוא כותב עליהן - כמה מאתנו באמת חוו כאלה? בספרו הראשון ופורץ הדרך "חוכמת הבייגלה" גולן, הגיבור, מחפש נואשות אחר האיזון בין השתייכות לחברה למציאת הדרך הייחודית שלו. אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא שיקוף של חייו של הייטנר באותה תקופה, מעניין לראות שהוא עדיין לא הגיע לאיזון.

 

"יש לנו נטייה לחשוב שמתישהו אנחנו מגיעים לכל מיני דברים. האמת היא שאתה לא מגיע אף פעם לשום דבר. כי כשאתה מגיע, אתה כבר רוצה משהו אחר, ואתה רואה עד כמה אפשר להתקרב אליו, אבל אתה אף פעם לא מגיע. וגם אם כן, אתה אף פעם לא מעריך את זה כי יש כבר משהו אחר שאתה רוצה. זה משחק של ליהנות ממה שיש לך עכשיו, ותוך כדי להמשיך לחתור ולשאוף קדימה". הוא מנסה להסביר.  היום זה בעיקר משולב. הוא נשוי עם ילדים, מעביר סדנאות ומרצה. כל אלה משייכים אותו לחברה, הוא לא רווק בן 40. אלמלא אשתו וילדיו, שהם החיבור שלו לעולם, הוא היה מעופף לגמרי.

הדמויות הראשיות מעופפות לגמרי. עטיפת הספר והסרט
 

מעופפות לגמרי שואלות שאלות ומחפשות תשובות - כך תיאר הייטנר את הדמויות הראשיות בספריו הראשונים. בודהה אמר שהסבל הוא הנתיב לתודעה והגיבורים שלו ממחישים את המשפט הזה באופן יפה וברור. כשנשאל מה הוא חושב שהאדם צריך לעשות על מנת להבין מיהו ומה הוא רוצה מעצמו ומאנשים בסביבתו, הוא מסביר שהוא מאמין גדול בכתיבה. "הייתי בכל סדנה וטיפול אפשריים: פסיכולוגים, סדנאות בודהיזם, יוגה, יהדות וקבלה, מה שאת לא רוצה. מה שעבד עליי, ועל אנשים אחרים שאני מכיר, הכי טוב זה כתיבה. במקום לשקר לפסיכולוג שלך, כי לרוב אתה לא מוצא את התשובות, אתה איפשהו רוצה לרצות ולהרשים אותו, למרות שאתה משלם לו כסף.

 

גם אם אתה אומר את האמת - יש פה יחסי כוחות וחשיבה מאוד שכלתנית כשאתה אצלו. הוא שואל אותך שאלה ואז אתה מתחיל לחשוב 'רגע, אם אני חוזר למה שקרה שם, אז אולי בגלל זה אני ככה?' ואז אתה מחכה לאישור שלו". התובנות שלו לגבי החיים לאחר כתיבת "חוכמת הבייגלה" התפתחה תוך כדי תהליך ארוך. בזמנו עניינו אותו בחורות, והוא הבין יותר את טבע האדם דרכן. "כולנו אוהבים כוח, פרסום ועוצמה. כשהתחלתי עם מישהי והיא לא רצתה אותי, הייתי מציין שאני כתבתי את 'חוכמת הבייגלה' ואז היא רצתה אותי”. אז הוא הבין את כוחו של הפרסום, וגם שהאדם רוצה לא רק נשים אלא הצלחה, ועד כמה אנשים רוצים להתחבר למשהו מצליח ומוכר.

 

מה שבולט מאוד בספריו של הייטנר, היא התכונה שלו להיות אנטי ממסדי. כשנשאל מהו המניע לכך, הופתע מאוד: "אני לא יודע. אני צריך לכתוב את זה, תדעי לך. לשאול שאלה ולכתוב לעצמי תשובה, ככה זה עושה לי סדר, אני לא סתם אומר לך". לדבריו, הוא לא ניסה להיות אנטי ממסדי בספריו. זה היה לא מתוכנן. דוגמה לכך ניתן למצוא בסרט שמבוסס על הספר, כשגולן (שמגולם על ידי גיא לואל) מעיף את הדברים מהשולחן בזמן הערכה שהפסיכולוגים עשו לו כחלק מתהליך של קבלה לעבודה מסוימת. בכלל, לאורך הספר הוא הולך ברחוב ושואל את עצמו מדוע אנשים עומדים בפקקים ועושים דברים אחרים שכולנו עושים. "תמיד הייתה לי בעיה עם הליכה עיוורת אחרי העדר. ההורים שלי מאוד קונפורמיסטים, וחונכתי ללכת אחרי העדר, אז אולי כל העניין הוא בכלל מרד נגדם. להראות להם שאני יכול להצליח בדרך אחרת".

"הרוב יודע מה זה טוב, לא?" הייטנר
תצלומים: גילי פורת

המשמעות היא לצאת נגד הממסד בכל דבר. זה מתחיל ממחשבה ומקבל ביטוי בחיים, במה שאתה עושה, אוהב, לובש ובמי שאתה מתאהב. האנטי ממסדיים הרציניים בכלל לא רואים את הממסד. הם הבינו מהי הדרך של החברה ובחרו בשביל משלהם. הייטנר שאל אותי אם אני הולכת בדרך של הממסד והופתע מאוד לשמוע שלא. הוא שאל אם זה טוב להיות נון קונפורמיסט, ועניתי שתלוי למי. לי כן. "אבל הרוב יודע מה זה טוב, לא? אם תשאלי מאה אנשים שאלה, ו-80% יגידו תשובה מסוימת, אז סביר להניח שזו התשובה הנכונה, לא?" הוא שאל והשבתי שלא. זו תודעה כוזבת. הבעיה היא שאנשים לא עושים מה שטוב להם, כי הם תמיד מסתכלים מה אחרים עושים.

 

הייטנר הסכים איתי שכדי לדעת מה טוב לך אתה צריך להסתכל פנימה, לתוך עצמך. אני שואלת את עצמי כל יום אם אני הולכת בדרך שאני רוצה ללכת בה. כך גם גולן, אחת הדמויות האנטי ממסדיות הבולטות בספרות הישראלית. מצד אחד התחיל לחיות את חייו הבוגרים כמו כולם - גר בתל אביב, מבלה עם בחורות ומחפש שטחיות - אבל בכל יום הוא מטיל ספק במה שהוא צריך לעשות. הייטנר מודה בלב שלם שגולן מבוסס עליו באותה תקופה. אולי זה סוד המשיכה שלי להבין יותר את הייטנר. עברנו מקום והוא ניצל את המעבר כדי להתרכז בעצמו ולהגיע לתובנות חדשות.

 

"יכול להיות שזה בא גם ממקום של חולשה - לא הצלחתי בדרך של העדר. כי כל עוד הצלחתי, הייתי עם העדר. אני זוכר שביסודי הייתי תלמיד טוב, וככל שהיה לי קשה בלימודים ופחות הצלחתי, התחלתי לזלזל בכל מי שהצליח. זה הסבר מאוד יפה, עכשיו כשאני חושב עליו. זה מסביר למה אנשים נון קונפורמיסטים הם באמת כאלה שלא הצליחו ושהחברה נישלה אותם. אז הם הופכים לאנרכיסטים ויוצאים נגד המוסכמות. אני חולמני ולוקח לי זמן להבין דברים, וכשאני מבין אותם אז זה לעומק. בגלל שהייתי ביישן, לא הייתי יכול לעצור את הכיתה ולהראות שאני לא יודע.

 

באוניברסיטה למדתי כלכלה. הלימודים היו קשים ולקח לי זמן להבין, אם בכלל. אני רואה איך אנשים, שמרגישים שהם לא הצליחו, מסתכלים על כל מי שמצליח. 'הוא בטח גנב' או 'קיבל מההורים'. הם לא יכולים לפרגן. הם הולכים למקום של הקורבן או שהם מנסים להצליח בדרך אחרת". הייטנר בחר באפשרות האחרונה והצליח. מוטיב בולט נוסף בספריו היא האהבה. בשני הספרים הראשונים שלו ("חוכמת הבייגלה" ו"מלך החומוס ומלכת האמבטיה") הוא כתב על אהבה חזקה מאוד ומשמעותית שלבסוף נגמרת. רק בספר השלישי "קציצות" הסוף הוא טוב. אבל, בדיעבד, כשקוראים את "האידיוט המושלם" נראה שגם האהבה הזו נגמרה.

 

"תראי, האהבה בספרים שציינת בכלל לא התחילה כאהבה גדולה. זו לא אהבה, יש לנו חוסר הבנה בסיסי מה זו אהבה" אז מה זו אהבה? "זו אמנות שבאה ממחויבות. זה משהו עמוק שנבנה ונרכש באמצעות נתינה. ההורים שלך אוהבים אותך כי הם סבלו כל כך הרבה, נתנו את כל הנשמה שלהם. יש לנו נטייה לחשוב שכשאנחנו לוקחים אנו אוהבים. אך זה רחוק מזה. ולכן אהבה אמיתית דורשת התגברות על האגואיזם שלנו. מה שהיה בספרים אלו התאהבויות והורמונים. מעבר לכך, זו הייתה פנטזיה שלי איך אני אוהב. זה אפילו לא היה זה. את מבינה?"

מה שהיה בספרים אלו התאהבויות והורמונים, פנטזיה. עטיפת הספר "מלך החומוס ומלכת האמבטיה"
 

כנראה שזו הסיבה שבגללה היה בחיפוש אינסופי אחר בחורות, ואף פעם לא מצא את מה שבאמת חיפש. "כי הצורך היה בריגוש. כשאת מתאהבת במישהו, את קצת מתאהבת ובעיקר מפנטזת. אהבה שקראת בכל מיני ספרים מטופשים כמו 'חוכמת הבייגלה' 'מלך החומוס' וכדומה. את יודעת כמה אנשים אמרו לי 'איך אני רוצה לאהוב כמו שאתה אהבת את פילי וברבלה'? זו לא אהבה, זו בקושי התאהבות. כמה הייתי איתן בחיים? כלום, אלו תקופות כל כך קצרות". אבל האם הן היו משמעותיות? "כן, זה היה משמעותי לתקופה קצרה. זו נקודה יפה מה שאת אומרת".
 
הייטנר נאנח. "תראי, זה היה משמעותי, אבל אני חושב שהמשמעות היא יותר מזה. אתה לא יכול לחיות עם ה'משמעותי' הזה. למשל, בעוד כמה שנים תרצי להתחתן ולהקים בית. זה כבר לא יהיה עניין של מישהו שרק יגניב ויעיף אותך, שיהיה לך איתו מגניב וצחוקים. כי זה לא יכול להימשך חודש, תצטרכי לרוץ Long Run. את מבינה? אז אמנם זה היה משמעותי, אבל זה כמו ריצת 100 מטר. החיים הם ריצה למרחקים ארוכים וצריך למצוא מישהי או מישהו שבכלל אפשר לרוץ איתם למרחקים ארוכים. לנו יש נטייה להתאהב במי שלא מתאים לנו. בספרים כתוב שאם אתה מתאהב במישהי, תדע שזה לא זה. דיברנו קודם על איזון, אז צריך שתהיה משיכה, הדוסים קוראים לזה בצורה יפה נשיאת חן.

 

אבל בגדול, כשאתה הולך לחיות עם מישהי, האהבה נבנית. ההידלקות באה ממקום של שריטה. כשאת הולכת לפאב ומכירה איזה דביל שאת כאילו נדלקת עליו, זה בגלל שהוא מתנהג אלייך באופן כלשהו שפוגע בך במקומות מאוד עמוקים ושליליים. הוא מדליק לך כל מיני חוויות לא טובות מהעבר, ואת רוצה אותו ממקומות לא טובים. אני מדבר על ההתאהבויות המטורפות, לא על האיטיות והנעימות כשפתאום אתה מתחיל לגלות מישהי. קרה לך?" הוא שאל והשבתי שכן. "וזה היה נכון, הבחורים האלה?" עניתי שלא, זה תמיד היה שונה ממה שחשבתי שזה יהיה "אז זה בדיוק העניין".

 

להוריד הילוך

 

הייטנר ניצל את הזמן בו אני כותבת לתור אחר סיגריות אבודות בתיק. " אוי, לא הבאתי סיגריות, אלוהים" הוא מודיע. כנראה שגם היום, לאחר שעבר שינוי מהותי, הוא לא נפטר לגמרי מהתשוקות והתאוות. למרות העלילות השונות, נראה שיש בספריו מסר משותף המועבר לקוראים. הוא הסביר שכנראה שבכל אחד מהם נמצא חיפוש של משמעות, שמתמשך ללא הגעה ליעד. אך ישנה גם התקדמות. כל ספר טיפה יותר מתקדם כי הוא פוסל עוד דברים ומציג התקרבות של הדמויות לאמת שלהן. הייטנר מאמין דווקא באוניברסליות, שהאמת שלו היא האמת של כולם. רק שישנן המון קליפות, וכל אחד נמצא בשלב אחר של הקילוף.

 

תגובה נפוצה שקיבל מקוראים וקוראות על הספרים שלו היא "זה אני שם, איך אתה יודע מה אני חושב?". לטענתו המשמעות היא שכולם חושבים באופן זהה. "יש כאלה שבכלל לא קולטים שהם חושבים את זה. קודם כל הייתי מודע למחשבה הזו. כי הרי אני כותב על המחשבות הלא חשובות. אבל אנשים בדרך כלל רצים אחרי מטרות ולא רואים כלום. אז אם כולם חושבים כמוני, כולנו אחד. הרי המחשבות שלי הן לא אני בוחר ביאיר לפיד או בבנט. אני מדבר על מחשבות החיים. אנשים שמזדהים עם הספרים שלי גם חשבו על אותם דברים, אך לא מירקרו אותם בראשם. אני סימנתי אותם וכתבתי עליהם, ואז הבנתי שכולנו מרגישים ורוצים אותו דבר, אבל כל אחד מבטא את זה אחרת".

 

אכן כולם רוצים את אותו דבר. ייתכן שהתובנה של הייטנר גרמה לו להיות אחד הסופרים המצוטטים ביותר בספרות הישראלית. יש הטוענים שלאות הכתובה שלו אין תחליף. בספרים שלו, ובייחוד ב"חוכמת הבייגלה" הוא מצליח להביע את תחושותיהם, פחדיהם, שאיפותיהם ותהיותיהם של המוני ישראלים צעירים שהפכו אותו לספר פולחן. אין זה מובן מאליו. כששאלתי אותו מדוע הוא חושב שזה כך, הוא מצא את ההזדמנות לומר לי כמה דברים על עצמי, שלמד הוא על עצמו, לפני המון שנים. "את צריכה להוריד הילוך בחיצוניות, בהישגיות, בתארים, בכבוד, בכוסיות ובלבוש. שיהיה לך יותר ביטחון בעומק הפנימי שלך שחושב, ששואל שאלות ושמעמיד בספק. משהו שיכול להוביל אותך למקומות טובים יותר מאשר הריצה התמידית. את עונה להגדרות של מישהי שיכולה לשחק אותה בחיים המערביים, אבל זה לא יביא לך באמת את מה שאת צריכה. אז לאזן לכיוון האמצע ולהוריד הילוך".

כולנו רוצים אותו דבר, כל אחד מבטא את זה אחרת. הייטנר
תצלום : גילי פורת

נראה שמאז "חוכמת הבייגלה" הייטנר באמת הוריד הילוך. "דבר מאוד חשוב שהתגלה לי כתובנה מהספרים: אתה פתאום קולט שכולם אוהבים אותך. הספר מפורסם ומוכר כמויות של עשרות ומאות אלפים. זו הצלחה אדירה. העובדה שכולם אוהבים אותי, לא עוזרת לי לאהוב את עצמי. כי אנחנו כל הזמן חושבים שככל שיאהבו אותנו, נאהב את עצמנו. אז אנחנו רוצים להצליח ולהיות יותר יפים ומפורסמים. זה שגוי, כי כל העניין הוא כמה אנו אוהבים אותם ולא ההיפך. אהבה היא מבפנים החוצה. כמה שאנשים לא יאהבו אותך - אתה אף פעם לא תהיה מרוצה".

 

הוא נותן כדוגמה את הידוענים שמתאבדים, משתמשים בסמים ושאין להם שקט לרגע אחד. "את חלקם אני אפילו מכיר טוב, ואני רואה את החוסר ביטחון. הם רגילים לרייטינג של 27 וכשיש רייטינג 19 - הם נשברים, ממוטטים, חושבים שהם לוזרים ואפסים. אז אתה מבין עד כמה חוסר הביטחון הוא משמעותי, הוא לא נבנה מבחוץ. אתה אומר לעצמך: איך זה יכול להיות? הרי יש להם את החיים הכי מושלמים וכולם אוהבים אותם. אבל זה לא פשוט, כי הם צריכים לאהוב את עצמם. חוסר הביטחון שיש לנו הולך איתנו כל הזמן, בלי קשר להצלחה".

 

הייטנר מספר שאחרי שכל הספרים נשארו ברשימת רבי המכר במשך שנים, עדיין היו באים אליו אנשים שאמרו לו שבדיוק סיימו לקרוא את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" "קציצות" "חוכמת הבייגלה" ומאוד נהנו. אך במקום לחוש גאווה, בפנים הוא חשב שהם שקרנים או טיפשים. הוא לא האמין שמישהו באמת מסוגל לאהוב את הספרים שלו. לטענתו, רק עכשיו, כשהוא בתהליך של קבלה עצמית, זה מתחיל להשתנות. חסר ביטחון במידת מה בעצמו, הייטנר יוצא מנקודת ההנחה שכולנו לחלוטין כאלה. הוא כותב מהלב, מהמקום הכי אמיתי וכן. הוא לא מסנן ולכן אין לו פחד מביקורת. כששאלו אותו איך הוא לא מפחד לחשוף את עצמו בספרים, הוא השיב "אתם לא ככה?".

 

למרות ההערכה הרבה שרחשו אליו לאורך השנים, לא כולם אוהבים את הספרים שלו. סגנון הכתיבה שלו אמיתי ובין השאר, מאוד בוטה. מהיכן הוא מוצא את האומץ לכתוב בדיוק את כל מה שהוא חושב ומרגיש, על אף הביקורת הנוקבת? "כולנו אותו הדבר. כשמישהו חותך אותך בכביש, אם את ממהרת ועצבנית את תכעסי ואם את לבד זה יכול להתבטא בקללות. אז אני פשוט כותב על זה. אני לא מאמין למי שמשחק אותה שהוא לא כזה. אז קשה למבקרים לראות את עצמם בספרים. אבל זה לא אומר שהם לא חשבו ככה. הם רואים את זה עכשיו וזה וכואב להם".

לא האמין שמישהו מסוגל לאהוב את הספרים שלו. עטיפת הספר "קציצות"
 

סיבה נוספת להתנגדות שנוצרה סביב הספרים היא העובדה שהם כתובים בשפה נמוכה. הם לא יצירת מופת ספרותית, והייטנר לא מתיימר לכך. אנשי דעת ושפה שנהנים מספרות גבוהה רגישים לכך, כואב להם ובצדק, לטענתו. ניסיתי לגונן עליהם ולומר שזה בעצם סוגה שונה של ספרות. "נכון, אך יש המאמינים שיש רק ספרות אחת אותה כותבים בשפה גבוהה ועמוקה. אני קורא הרבה ספרים כאלה, ויכול להבין מדוע הם חושבים כך. עם זאת, יש גם הרבה אנשים מהמקום הגבוה הזה, שאני בקשר איתם עד היום שאוהבים את הספרים. יש ויש, צריך לדעת שאם אתה רוצה לעשות משהו, לא משנה מה, יש מי שיאהב אותך ויש שייפגעו ממך. והרצון של כולנו הוא תמיד שיאהבו אותנו.

 

זה כואב אבל זה לא יכול לקרות, כי בתהליך של עשייה אנשים נפגעים. אז אם את לא רוצה לפגוע באף אחד אל תעשי כלום. בכתיבה, תמיד יהיו אנשים שלא יבינו אותך נכון". "בכתיבה רק אתה מוציא מעצמך. בהתחלה אתה יורק את כל הפסולת, ואז אתה מתחיל להגיע לדברים האמיתיים והעמוקים. הכתיבה האינטואיטיבית נועדה להוציא את הכול מהלב ולעקוף את הראש. אך הלב הוא כמו שריר, אתה יכול לשחרר אבל זה דורש טיפוח. אני מאוד מאמין בכתיבה כדי לדעת את עצמך" הוא מספר מה מייחד את הכתיבה מכל תרפיה אחרת.

 

"אני מאמין גם בדרך של היהדות, שאומרת לנו טוב מאוד מי ומה אנחנו, מה ההבדל בין גבר לאישה ומאיפה באה הנפש. יש שם חוכמה ענקית. התחלה טובה בלהכיר את עצמך היא לנתק את הטלפון לכמה ימים. אבל איך שאנו חיים היום, זה באמת ניתוק מוחלט מהכול. הרי אין לנו רגע אחד של שקט. את לוקחת את הטלפון לכל מקום, אפילו לשירותים. הזמינות בכל מקום ובכול רגע זוהי בריחה מתמדת מהשאלה מה אני עושה פה. בשביל זה צריך שקט" בכלל, הוא טוען שכתיבה היא מופלאה והוא ממליץ עליה בחום, כתרפיה וכמקור לצמיחה אישית. "לפני הכתיבה המחשבות הן רק בתוך הראש. אתה לא יכול לעקוב אחריהן בכלל ואין להן אחיזה. כשאתה כותב אותן, אתה פתאום מרכז אותן". הוא הסביר באמצעות דוגמה של לימוד עצמי למבחן. כמו שעושים סיכום למען הסדר, כך עלינו לכתוב את המחשבות שלנו.

 

למרות שהכתיבה מתעדת מחשבות ורגשות שנמצאים בשינוי מתמיד, ואולי דווקא בגלל זה, הוא מאמין בלימוד שלה. הוא קורא לה כתיבה אינטואיטיבית ורגשית - איך לכתוב ולעקוף את השכל. "הרי מה שתוקע אותנו זה המוח והמחשבה. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לחשוב ואנחנו אפילו מחלקים את המחשבות שלנו לחשובות וללא חשובות. מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי זו מחשבה חשובה. יש כאלה שהן לא חשובות, שאתה אומר שהן הכי חשובות. צריך לשים אליהן לב ולמרקר אותן. אז אתה מתחיל להבין איך עובד הראש שלך".

 

לסטודנטים צעירים שעדיין מחפשים את עצמם, הוא מעביר את המסר הבא: "הדרך היא ניסוי ותעייה. צריך לנסות ולהיכשל כל הזמן. כישלון הוא דבר יקר וטוב". אומנם הוא יוצר גם חוויות טראומטיות, אבל להייטנר יש תשובה יפה לכך:  "אתה חושב שרק ההצלחה היא העיקר, אבל מה שחשוב באמת הם הניסיון והעשייה. כשאתה עושה אתה מצליח, וזה בכלל לא  משנה אם אתה מצליח או לא בפועל". הוא מצטט משפט של וינסטון צ'רצ'יל שעורר בו השראה: "הצלחה היא לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד התלהבות". ולא שוכח לקשור הכל לעיסוקו הנוכחי: "העניין הוא לנסות ולזרום. אבל יותר מכל אני נהנה מהסדנאות שלי".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. ראיון מעולה מורן !
אורטל ניצחון 21.03.2013
 
 
2. אחלה כתבה
גילי 21.03.2013
 
 
3. כתבה מעולה!
עמרי 27.03.2013
 
 
4. מרתק
רונית 28.03.2013
 
 
5. מצטערת אבל הוא לא קנה אותי
מאיה 29.03.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©