הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כולנו מוישה אופניק
 
אחרי שבוע שלם בו ניסתה שיר קומפני להפסיק להתמרמר ולהסתכל רק על חצי הכוס המלאה, היא התמלאה בתובנות. ביניהן: להצמיד לעצמה פולנייה שתקטר במקומה
מאת שיר קומפני | 26.03.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אין תחושה טובה יותר מלפרוק את כל מה יושב עמוק בתוך הבטן ומשתולל מבפנים. אין לי כסף. אין לי כוח. יש לי מיליון עבודות שבחיים לא אסיים עד שבוע הבא. אני מאחרת לעבודה. האוטובוס מאחר. קר לי. חם לי. מעצבן לי. נמאס לי. אין לי זמן. אולי קצת הגזמתי בתיאורים, אבל זה לא כי אני אוהבת לשקר או כי טמון בי סוג של רוע. זו רק התוצאה של הפסקה מקיטורים למשך שבוע. אם הייתי מבינה מראש את המשמעות העמוקה של לנהל חיים בלי לקטר, קרוב לוודאי שהייתי משלמת לפולנייה תורנית, שתסתובב סביבי כל היום, וברגעים הקשים תשחרר משפט ממורמר לאוויר כדי לשפר קצת את האווירה.

 

אחרי שחבריי הקרובים טענו שאני צינית מידי וקשה להתחרות במירמור שלי, החלטתי לאתגר את נפשי העמוסה, ולצאת לחופשה מלאה באור, אהבה ואופטימיות. יצאתי לדרך עם ביטחון עצמי בשמיים, וכדי להעלות את רמת המוטיבציה, הבטחתי להפסיק להתמקד בעומס היומיומי ולחשוב על חופשת הפסח, בה אוכל להשלים מחסור שינה של שלושה חודשים, בלי לחשוב על המבחן הבא.

 

בהתחלה זה עבד נהדר. חברים שאלו אותי מה שלומי, וכשעניתי להם "טוב מאוד", הרגשתי שאני כנה ואמיתית. אבל החוללות העצמית הזו הפסיקה מהר מאוד, כשגיליתי שכוורת מתאחדת לשתי הופעות בקיץ הקרוב - הופעה אחת מתקיימת יום לפני מבחן, ולהופעה השנייה נגמרו הכרטיסים אחרי 20 דקות. אחרי שכמעט הצטרדתי מרוב צרחות ועצבים, שכנעתי את עצמי שזו מעידה חד פעמית שקשורה ללהקה שאני מאוד אוהבת, ושזה לא יחזור שנית.

החלטתי לאתגר את נפשי העמוסה, ולצאת לחופשה מלאה באור, אהבה ואופטימיות
תצלומים: sxc

ככל שהתקרב סוף השבוע, הרגשתי שאני מתקדמת צעד צעד לעבר הצלחה מסחררת במשימה - שבוע בלי ההרגל הקבוע. הראש התחיל לחשוב לפני כל משפט, ונשימה עמוקה הקדימה כל התקף כעס מתקרב. מהר מאוד הבחנתי שגם הסביבה הקרובה שלי היא לא בדיוק טלית שכולה תכלת. ברגעים בהם חבריי נכנסו למצבי לחץ הם התמרמרו, ובדיוק כמוני, עשו פרצוף מופתע כשניסיתי להסביר להם, שזו באמת בעיה רגעית שנוכל לצחוק עליה בעוד שבוע. חשבתי שאולי כדאי לגרום להם לחשוב על הצד החיובי, אך הם הפצירו בי במילים לא עדינות במיוחד, שכדאי לי להיות בשקט. במידה מסוימת הבנתי כמה קשה לעמוד מול אדם שיורה צרורות קיטורים לאוויר, ולנסות לשפוך קצת צבע ורוד על מצבו.

 

כשהייתי קטנה, אמא תמיד אמרה לי שלשמור דברים בבטן זה לא בריא, וכמו בת טיפוסית, הבנתי את דבריה רק עשר שנים מאוחר יותר. השבוע הזה גרם לי להבין שלקטר זו תופעה ישראלית נפוצה. לכולנו יש ימים ממורמרים, השגרה איננה קלה, בין אם זו עבודה תובענית, לימודים עמוסים או שניהם. אם אדם מרגיש מועקה בליבו, עדיף לו לשחרר קיטור קל לאוויר ולרוקן קצת את הכעס, במקום לצבור ולפתח אותו למימדי ענק, עד שלא יוכל יותר לשלוט בו, ואז אני לא רוצה לדמיין מה יהיו התוצאות.

 

השבוע האחרון היה עוד תרגיל בהבנה כמה אנחנו דומים זה לזו. לכל אדם נפש עמוסת תחושות ורגשות, וכן, כולם צריכים לפעמים את הרגעים האלה, שבהם אפשר לכעוס קצת, להתפרק, ואז לנשום אוויר ולהתחיל מהתחלה. הסובבים אותי השוו אותי בעבר לדמותו של מוישה אופניק מרחוב סומסום, והגדירו את הדרך שבה אני משחררת כעסים ולחצים, כחלק מאופיו של אדם אפור שמתעקש להקשיב רק לחדשות הרעות. השבוע, לא הייתי נותנת לעצמי 100 במבחן הימנעות מקיטורים, כי היו לי כמה וכמה פספוסים. אבל בהחלט הייתי נותנת לעצמי בונוס גדול על ההבנה כיצד לשלב מירמור קטן כשצריך, עם חיוך גדול שמדגיש שמדובר ברגע שיסתיים בקרוב.

 

אחרי השבוע הזה הפסקתי להתלבט בשאלה אם החברים שלי צודקים כשהם צוחקים על כך שאני מקטרת יותר מדי, כי היא כבר לא רלוונטית. זו מי שאני, וזו בסך הכל הקצנה של מקרים מסוימים לכדי בדיחה שמצחיקה את כולנו. ואם זה גורם לנו לצחוק, אין שום סיבה בעולם לעצור. סטיגמת הפולנייה הנצחית יכולה ללכת לישון בשקט או להצטרף לשאר הסטיגמות העדתיות, שכבר מזמן הפכו לנחלת העבר. כולם קיטרו, כולם מקטרים, וכולם ימשיכו לקטר. אלא אם כן אראלה ממפעל הפיס תתקשר אליהם, ותבשר שעכשיו יש להם מספיק כסף בשביל לקנות וילה במיאמי, ולבלות את שארית חייהם במעבר בין הבריכה הפרטית לחוף הים. וגם אז הם יחזרו לקצב הלחוץ של השגרה בישראל, כי הם פשוט רגילים לחיות ככה. ומי בכלל קבע ששגרה היא בהכרח דבר רע? 

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©