הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מנפלאות הקופסה
 
אחרי שניסה לא לאכול מחוץ לבית או להזמין אוכל במשך שבוע, הבין אילן ארנון כמה נפלא לחסוך בכסף ובשומן
מאת אילן ארנון | 26.03.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

על פניו, להעביר שבוע בלי לאכול בחוץ או להזמין אוכל, נראית משימה לא קשה במיוחד. כך אוכל לוותר על משהו במשך שבוע, ולא אקריב יותר מדי סבל. כלומר, גם מאתגר וגם מלמד. לכן הרעיון לכתוב על כך טור קסם לי, אבל בפועל, לא עמדתי במשימה. בראש ובראשונה הנחת המוצא הייתה שאני עצלן. להשקיע זמן בבישול זו משימה שהיא ממני והלאה. גם במידה שרוח הבישול שורה עליי, הכישורים שלי שואפים לאפס. ההזדמנות לא לוותר לעצמי ולהתחיל לבשל קסמה לי. כשהם עושים את זה ב"מאסטר שף" זה נראה ממש טוב.

 

יתרון נוסף שראיתי בשבוע הזה הייתה התועלת הכלכלית. אני סטודנט, אין לי כסף, אבל נוטה לאכול בחוץ הרבה מעבר למה שאני יכול להרשות לעצמי. אתם יכולים לנחש מי מנצח בבחירה שאני עושה במלחמה שבין הדוניזם לריאליזם, כשאני יושב לאכול באיזו מסעדת גורמה. הידיעה שלפחות לשבוע אחד אוכל לחסוך כמה גרושים נראתה לא רע. הנוק אאוט הסופי שבגללו החלטתי לאמץ לחיקי את השבוע הזה הוא העובדה שחברה שלי החליטה להשאיר אותי לבד בבית להתמודד עם הסירים, בזמן שהיא נסעה לחצי שנה לחו"ל.

 

השבוע הזה יראה לה, חשבתי לעצמי, שאני יודע להסתדר בכוחות עצמי. פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. לאחר ששיננתי והפנמתי את ההחלטות שלהלן, התחלתי את השבוע הבריא, הכלכלי והמפרה מבחינה קולינרית שהיה לי מאז ומעולם. השגתי קופסת אוכל שאיתה אלך למכללה ואפילו יצאתי לקניות בסופר, החוויה השנואה עליי ביותר. בנוסף, הצטיידתי בכמה קופסאות אוכל מאמא, כי חייבים שתהיה נקודת פתיחה.

הייתי מוכן כעת להתמודד ב"מאסטר שף" עם כישורי הבישול שלי
תצלומים : sxc

כבר ביום הראשון, קרתה תקלה לא צפויה. חבר טוב מהצפון הגיע לבקר, אירוע נדיר שקורה אחת להרבה זמן. החבר רצה לחגוג את האירוע. בלצאת לאכול במסעדה כמובן. למה אי אפשר לצאת לטיול, ליהנות משיחה טובה או נגיד צפייה בטלוויזיה, שאלתי את עצמי, אבל כמובן שידעתי שבכל מצב אחר לא הייתי כל כך ביקורתי כלפי ההחלטה הזו. הרי זה סטנדרט שאם יש מאורע שצריך לחגוג, הולכים למסעדה!

 

אז החלטתי לעשות עם עצמי הסכם. זו תהיה הארוחה המפסקת שלי. המצפון נהיה רגוע. המבורגר מדיום, מנת צ'יפס גדולה, בירה, קינוח, 150 שקל ובטן מנופחת, זה הסיכום של הארוחה הזו. חשוב לציין שהיו לי בבית את כל המצרכים להכין בדיוק אותה ארוחה, ומכיוון שהפכתי לקניין סופר מומחה, ידעתי שלהכין אותה בבית, היה עולה שליש, ואפילו הייתי יכול להיזרק ישר על הספה ולא להתפלל שמנוף יקח אותי לאוטו. אבל מה לא עושים כדי לציין אירוע?

 

המשך השבוע התנהל לפי התוכנית המקורית. בזמן שחבריי אכלו מקדונלדס בהפסקות, הרגשתי מרומם מעם עם קופסת האוכל שלי. ללא הוצאת כסף או הכנסת שומן מיותר אני יכול להעיד שממש נהניתי מהחוויה, ואולי אף אגדיל ואומר שסחפתי אחריי כמה חברים שגילו את נפלאות הקופסה. בערב הייתי מגיע הביתה, מכין ביצה, חותך סלט, אוכל קורנפלקס וביום אחד מיוחד במינו אפילו הכנתי פסטה. מבחינתי, הייתי מוכן כעת להתמודד ב"מאסטר שף" עם כישורי הבישול שלי. לא אשקר, לאכול מיד כשאתה רעב אל מול הזמן שלוקח לך להכין לעצמך אוכל, הוא פער קשה לגישור. אך ברצינות ובלי ציניות, לאכול בבית זה יתרון ענק, כספי ובריאותי.

 

למצוא את הקסם

 

בעודי זחוח ומלא גאווה, הגיעה הנפילה השנייה, ודווקא במקום הכי לא צפוי - הבית של ההורים. שם, כך חשבתי, אין לי מה לדאוג, זה רק יקל עליי בהשלמת המשימה. אך בצורה קוסמית, כל הכוכבים הסתדרו בשורה, אבא שלי יצא לטייל ונשארנו אימי ואני. היא הכריזה: "אין לי חשק להכין, היום נצא לאכול בחוץ". מה אגיד לה, שאני דורש שתכין אוכל? שאבשל במקומה ארוחה לשניים? פסלתי את האופציות שלעיל ויצאנו לאכול בחוץ.

 

פלטת בשרים, תפוחי אדמה, סלט, בירה, קינוח ו-315 שקל, היו הנזק של הארוחה הפעם. האמת, היה לי טעים ומאוד נהניתי בחברתה של אימי, אבל הידיעה שאצרך לכתוב בטור שנכשלתי במשימתי כרסמה בי. את שאר השבוע השלמתי כילד צייתן. לא הוצאתי שקל על אוכל והקפדתי להתנהל בצורה מופתית, כפי שעשיתי לאחר הארוחה המפסקת.

 

מהשבוע הזה אני יוצא עם כמה תובנות חשובות. עד שלא יפסק המנהג של לאכול במסעדה על כל אירוע לא שיגרתי שקורה, כנראה שלעולם לא יעבור שבוע בלי שאוכל בחוץ. עם זאת, במידה שיקרה אסון אקולוגי, וכל המסעדות שבעולם ייכחדו, אני אצליח לשרוד. גם אוכל לבשל וגם למצוא את הקסם שבלהכין אוכל בעצמי. ין ספק שמעל לכל הדבר החשוב ביותר שקיבלתי בשבוע זה, זו קופסת האוכל שלי. היא מאוד טובה אליי ופיתחנו יחסי ידידות הדוקים. הכי כיף לי זה לשבת איתה ליד מסעדות האוכל המהיר במכללה, ולצחוק עליהן. "את רואה את הדוכן הזה", אני אומר לה, "זה דוכן ששואב כסף ומעניק שמן". היא מחייכת אליי ואני קורץ לה בחזרה. 

 

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©