הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חופשי זה לגמרי מבולגן
 
לירן עבדי הניח את יומנו האישי בארון למשך שבוע, וראה כיצד חוקי הטבע עפים מהחלון. מזל שיש מדבקות פוסט איט
מאת לירן עבדי | 26.03.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

"אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" בדיוק כמו אחרון המכורים, אמרתי לעצמי עד ליום הראשון של השבוע. הרי אני אדם אחראי שלא מסוגל לשכוח דברים חשובים, לפחות לא בשבוע הקרוב. אך כנראה שמעולם לא טעיתי כל כך. חשוב להבין שלא מדובר במשהו פשוט עבורי. סצנת הפרידה המפורסמת של מרקו מאימו נראית כמו מופע ציני, אחרי שמביטים בי נפרד מהיומן שלי למשך שבעה ימים מלאים. וכך, בסוף טקס קצר ומרגש שלא היה מבייש שום לוויה הוליוודית מתוסרטת היטב, היומן היקר הונח על שולחן המחשב. אחרי כמה מבטים וקריצות הדדיות, התעשתתי וסירבתי לקבל את מרותו, ותחבתי אותו עמוק לתוך ארון הבגדים. אם נפרדים אז נפרדים. וכך התחיל השבוע שבו הרגשתי חופשי, ספונטני ומבולגן יותר.

 

איך יומן יכול להיות כל כך חשוב למישהו? תשאלו, והתשובה: משום שהביא אותי עד הלום, הבימה הראויה להאדרתו היא הכרחית למקרה, שכן לא מדובר במארגן דברים בלבד אלא בהרבה מעבר. מדובר באל הסדר והדיוק שלי, זה שמוביל אותי מנקודה אחת לשנייה, ובלעדיו מזמן הייתי מוטל בצד הדרך באיזה חור לא ברור באזור נשכח בארץ. הוא המנהל הסודי שלי שעובד מאחורי הקלעים, איש יחסי הציבור, הבמאי, המפיק והסדרן. זה שאומר כמה, למה, איך ומתי. הוא עושה את כל זה, ואינו מעוניין בשום קרדיט, פרט להתייחסות שולית יומית.

 

המחשבה להיות בלעדיו למשך שבעה ימים לא רק הפחידה אותי מפאת הפרידה מפריט שאני נושא עמי בקביעות. זוהי פרידה מתכונה, אופי וסגנון חיים. תמיד חשבתי שהדיוק והסדר הם הגורמים החשובים ביותר לאדם, כשמטרתו הראשונה היא להצליח במרדף הזה שנקרא החיים. והנה, המרדף הזה עוצר מלכת למשך שבוע, ועוד מבחירה. את תופעות הלוואי הנחתי שאגלה במהרה. אומנם ידעתי שקשה לשנות הרגלים ומסגרות, אבל כשלוקחים לך את כלי העזר להשגתם, כל חוקי הטבע עפים מהחלון.

הזיכרון לטווח הארוך שלי לא התאמן כלל בשנים האחרונות
תצלומים: sxc

אני כותב זאת אולי בגלל שהיום הראשון לא עבר חלק כמו שציפיתי. הזיכרון לטווח הארוך שלי לא התאמן כלל בשנים האחרונות ושכחתי תוכניות עתידיות בקצב מדאיג. כבר באמצע היום שאלתי את עצמי מה אני צריך לעשות מאוחר יותר. ולכן, בהיעדר משטח כתיבה יעיל ונייד כלשהו, התחלתי לכתוב את כל המטלות על פתקים, שמאוחר יותר הפכו למצילי הדרך הארורה בה בחרתי ללכת והוכתרו כמנטור החדש שלי. אבל נגיע לשם.

 

על הפתק הראשון נכתב "ערב עבודה" תזכורת למשמרת הערב שהייתה לי באותו היום. על הפתק השני כתבתי "מטלה ב..." שהתייחסה להגשת עבודה באחד הקורסים. כמובן שהמועד האחרון להגשה, שהופיע לי בגאון ביומן, אותר רק אחרי דקות ארוכות במהלך שיטוט באתר המכללה. אותו יום הסתיים ללא תקלות מיוחדות, וכבר הרגשתי שליטה בזמן ובענייני בחוכמה וביעילות. אז חשבתי.

 

הצרות החלו ביום שני בשעות הצהריים, כשקמתי בלי שעון מעורר מכוון, משום היעדר תוכניות שהצלחתי לזכור. הסלולרי העיד על שבע שיחות שלא נענו, כמה מיילים ושתי הודעות כועסות במיוחד. הראשונה הגיעה מאחראית המשמרת שרצתה לדעת איפה אני לעזאזל. "במיטה" הייתה התשובה הכנה ביותר, אך נאמנותי הייתה שמורה לרצוני להמשיך להחזיק במקום עבודתי. ההודעה השנייה הגיעה מהעובד שלצדו הייתי אמור לעבוד, בה נטען כיצד היעדרותי מהמשמרת הביאה אותו לקריסה כלל מערכתית של גופו. אחרי רבע שעה של התנצלויות בטלפון וחבר (מהעבודה) אחד פחות - הגעתי למשמרת או לפחות למה שנשאר ממנה.

 

באמת שהתאמצתי, אבל בסופו של יום העבודה לא ידעתי מה עליי לעשות. הפחד שלי מאסון פוטנציאלי נוסף גבר כשידעתי שעליי לעשות משהו, רק שאין לי שמץ מהו. בהחלטה אינסטינקטיבית וספונטנית מדי החלטתי לחזור לביתי. איך לא, רק כשהגעתי לשם גיליתי שעליי להיות בקצה השני של העיר, בגלל סידורים שהיה עליי לעשות. הם נאלצו להידחות, וגעגועיי ליומני האהוב מעולם לא היו כה חזקים. כך הגיע סופו של היום השני, ותחילתו של תהליך איבוד העשתונות.

הצרות החלו ביום שני בצהריים, כשהסלולרי העיד על 7 שיחות שלא נענו
תצלום : sxc

להפתעתי, דווקא הצלחתי להתרגל במעט למצב, והימים הבאים עברו בשקט יחסי. הכוונה ביחסי היא לקטסטרופה וכאוס במונחי הארגון שלי, אבל כזה שעומד בסטנדרט של בני האדם השפויים. אומנם בימים שהגיעו אחר כך נשכחו מזיכרוני אירוע או שניים בהם הייתי צריך להיות נוכח, אבל שמחתי לגלות שהאחריות העצמית שלי חזקה מכל שינוי חיים ספונטני. גם מטלות מסוימות שהייתי אמור להספיק לבצע עד תאריך מסוים גרמו לי להדיר שינה מעיניי, מתוך הדאגה שאשכח אותם, וכך זכרתי אותם יותר משארצה אי פעם.

 

הצלחתי לשמור על שפיות מסוימת במהלך השבוע לא נבעה רק בזכות עצמי. לאורך כל שבוע הסגפנות נעזרתי במלאכים קטנים שעזרו לי לגשש באפילה ולזהות מרחוק את תוכניותיי העתידיות. אין מדובר במלאכים נסתרים או שאינם ידועים, שכן, הם זמינים לכל אדם ואדם, גם לאלו הקצרים בכיסם או בזמנם. אפשר למצוא אותם אפילו די בקלות. הם מגיעים בצורות וצבעים רבים, אבל אני התפשרתי על הצורה הסטנדרטית בצבע הבולט ביותר. מלאכים אלו, שיזכו לעד לתהילת עולם בהיכל הכבוד שלי, מכונים מדבקות פוסט-איט.

 

לא אוכל לציין את מספר הפעמים שהם באו לעזרי במהלך רגע של ורטיגו ארגוני, וברגעי האמת הם התגלו כמצילי זמן, כסף ועצבים יותר משאי פעם שיערתי שיוכלו לחסוך עבורי. כשסוף השבוע הגיע, ואיתו החזרה לשגרה המוכרת לי, רצתי אחוז אמוק לארון הבגדים, וחיפשתי את הדבר שעליו חשבתי כל השבוע. תחת מופע זיקוקים אשלייתי ומוסיקה רומנטית מדומיינת שהתנגנה בראשי, חזר היומן אל חיקי החמים, לא לפני שהבטחתי לו שלא אעזוב אותו שוב.

 

גם אם היה מדובר רק בשבעה ימים, הסקתי הרבה דברים מהאירועים שקרו לי בזמן הקצר הזה. בין היתר, גיליתי כיצד אדם יכול להיות נתון לחסדי דפים ממוספרים, ואיך מאפייני אישיות הם משהו שלא קל כל כך לשבור. אבל בעיקר נרגעתי, כשהבנתי שגם אם אעבור לעולם הבא, בו כל היומנים ייכחדו, במקומם יעמדו יורשים ראויים, ואני אצעק להמון בכל כוחי "הללו את הפוסט-איט הללו!".

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©