הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בניגוד גמור להוראת המוח
 
לאחר 15 שנה, רועי צומר גזר על עצמו תענית ממשחקי כדורסל. כלומר, את הצעקות על שחקני מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס הוא שמע בעצבים מעבר לקיר
מאת רועי צומר | 26.03.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

שבת. סוף סוף נעלתי את נעלי הכדורסל, לבשתי בגדי ספורט והלכתי לשחק. איזו תחושה אדירה יש בלקלוע סל, להקפיץ את הכדור או לחטוף אותו מהיריב. זה הגיע אחרי שבוע מתיש, שבו לא שיחקתי, לא צפיתי, קראתי, דיברתי ובעצם לא עשיתי כל דבר שקשור לענף הספורט האהוב עליי. כדורסל היה חלק מרכזי מהחיים שלי מאז שהייתי בן עשר, וכמו כל ילד שקצת יותר גבוה מחבריו לכיתה, נשלחתי לבית ספר לכדורסל כדי ללמוד את המשחק. מאז, במשך 15 שנה, לא עבר כמעט יום שלא עסקתי בו. כשהחלטתי לוותר על הענף למשך שבוע, חשבתי לעצמי: למה לא, מה כבר יכול לקרות?

 

את הטעות הענקית שעשיתי, הבנתי רק אחרי שנזכרתי איזה שבוע עמד בפתח. מכבי תל אביב שיחקה נגד מכבי אשדוד, אחרי שני הפסדי ליגה רצופים ולפני משחק מכריע על העלייה לשלב ההצלבה ביורוליג נגד אולימפיאקוס, מיאמי, דורסנית מאי פעם, קבעה שיא ניצחונות רצופים ושברה את השיא הקודם של הלוס אנג'לס לייקרס שהחזיק יותר מ-40 שנה, קובי בראיינט החזיר במו ידיו את הלייקרס לתמונת הפלייאוף וכדורסל המכללות בארצות הברית הגיע לשיאו. ובתוך כל הבלגן, הייתי צריך למצוא פינה שלא קשורה לאירועים הללו, רק כדי להתחמק ולא לשמוע עליהם בטעות.

 

לעומתי, החברה שלי התרגשה וחישבה לעצמה את האפשרויות החדשות שההתנזרות מכדורסל פתחה בפניה: להעביר את יום ראשון בלי לצפות במשדר ערב הכדורסל בערוץ הספורט, ואת ערב יום חמישי (או שישי כמו שקרה השבוע) בלי לראות את המשחק של מכבי תל אביב. כמו כן, לבלות איתי בלי שאתעסק באובססיביות באתרי האינטרנט בקריאה על כל דבר קטן כגדול שקורה ברחבי העולם וקשור למשחק. היא הייתה הנהנית העיקרית מכך, כשלי נשאר רק למצוא דברים אשר יסיחו את דעתי מהמשחק.

החזיר במו ידיו את הלייקרס לתמונת הפלייאוף. קובי בראיינט
תצלום: Flickr, Fido. תצלום לובי: עודד קרני, אתר מנהלת הליגה

הבעיות התחילו כשקמתי ביום ראשון בבוקר, השני לשבוע ההתנזרות מכדורסל, והדבר הראשון שרציתי היה לקרוא את מוסף הספורט, כהרגלי עם שתיית קפה. אבל ברגע שדילגתי על כל העמודים בהם כתוב על ענף הכדורסל (בדרך כלל אלה הראשונים אותם אני קורא) המוסף הפך קצר בהרבה. הערב לא היה יותר קל יותר: בזמן בילוי עם החברה עלו בראשי הרבה מחשבות על מה שקורה בליגת העל ויום לאחר מכן, על משחק האולסטאר הישראלי שלפתע נשמע לי הרבה יותר מעניין ממה שחשבתי עליו עד השבוע. רגע השבירה הראשון היה כשקיבלתי הודעה מחבר ששאל אם אגיע לשחק כדורסל בספורט-כיף בעיר מגוריי, ראשון לציון.

 

הרגשתי בתהליכי גמילה מתקדמים, והכרחתי את עצמי לענות לו שלא. זה היה דבר קשה מנשוא, אבל שמחתי על ההחלטה, ובמקום להיפגש עם חבריי - יצאתי לרוץ, בשביל לשחרר את האנרגיות שבערו בתוכי. משום מה דווקא באותו יום החלטתי לשנות את מסלול הריצה, ואיכשהו הגעתי אל מגרשי הכדורסל של הספורט-כיף. הרגליים הובילו אותי למשחק בניגוד גמור למה שהמוח הורה להם. ברגע שראיתי את החברים משחקים שם, נקודת השבירה השנייה הגיעה, אבל החזקתי את עצמי, בקושי רב. הסתובבתי ורצתי במהירות לכיוון אחר.

 

גם כשהדלקתי את הטלוויזיה לא היה קל. הכדורסל היה הענף היחיד שיצא לי לראות והייתי צריך למצוא דרך לא לצפות במשחקים ששודרו בערוצי הספורט, בהם אני רגיל לצפות כל הזמן. התנחמתי בצפייה בשידור משחק ליגת העל בכדורגל בין מכבי חיפה לבני יהודה, אבל לא מצאתי בו עניין. אני לא יכול להחזיק מעמד כשאני צופה בליגה הישראלית והם הולכים על המגרש. גם הדרבי של ראשון לציון בכדוריד, בין מכבי להפועל, הפך מאירוע די שולי שהייתי רואה בזווית העין, לאירוע שהייתי חייב לצפות בו כדי למלא את החסך.

 

ביום האחרון של השבוע המקולל הגיע אחד הרגעים הקשים, כשמכבי תל אביב התארחה ביוון, אצל אולימפיאקוס, באחד המשחקים החשובים שלה העונה. מדובר בקרב על העלייה לשלב ההצלבה של היורוליג, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כדי לא להציץ. אז קבעתי עם חברה שלי שנצא, אבל ברגע שהגעתי אליה, המכונית החליטה שהיא מעדיפה שנישאר בבית ונתקעה (לך תסמוך על כלי רכב מודל 95'). אז נשארנו אצלה, צפינו בסרט ושמענו את אבא שלה צועק בסלון על שחקני מכבי תל אביב. ואני שומע אותו מתלהב, מתרגז, צועק ואוכל את עצמי.

 

ניסיתי להתרכז בסרט אבל גם עכשיו אני אפילו לא זוכר את השם שלו. מה שאני זוכר הן הצעקות וכמה שרציתי לדעת מה הולך באותם רגעים ביוון ולצעוק על השחקנים (כן, גם אני מאלה שצועקים על הטלוויזיה). השבת הגיעה. היום האחרון. איזו הקלה עצומה. הדבר הראשון שעשיתי היה להתעדכן בכל חדשות הכדורסל מהשבוע, וקבעתי עם החברים למשחק בספורט-כיף. במהלך השבוע היה משפט אחד שהידהד לי בראש, אותו נוהג לומר העיתונאי והפרשן, רון קופמן. אומנם שיניתי אותו בהתאם לנסיבות: כדור כתום שווה כיף גדול.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©