הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מעבדות לעבדות
 
ניסיון להיגמל מהרגלים כבדים נראה כמו כישלון ידוע מראש. כתבי "הזיקית" המכורים פתחו בפרויקט מאתגר לפסח. הצליח להם?
מאת כתבי הזיקית | 26.09.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

סירבתי לקבל את מרותו
 

חופשי זה לגמרי מבולגן > לירן עבדי הניח את יומנו האישי בארון למשך שבוע, וראה כיצד חוקי הטבע עפים מהחלון. מזל שיש מדבקות פוסט איט

 

"אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" בדיוק כמו אחרון המכורים, אמרתי לעצמי עד ליום הראשון של השבוע. הרי אני אדם אחראי שלא מסוגל לשכוח דברים חשובים, לפחות לא בשבוע הקרוב. אך כנראה שמעולם לא טעיתי כל כך. חשוב להבין שלא מדובר במשהו פשוט עבורי. סצנת הפרידה המפורסמת של מרקו מאימו נראית כמו מופע ציני, אחרי שמביטים בי נפרד מהיומן שלי למשך שבעה ימים מלאים. וכך, בסוף טקס קצר ומרגש היומן היקר הונח על שולחן המחשב.

 

 

הפצירו בי במלים לא עדינות במיוחד
 

כולנו מוישה אופניק > אחרי שבוע שלם בו ניסתה שיר קומפני להפסיק להתמרמר, ולהסתכל רק על חצי הכוס המלאה, היא התמלאה בתובנות. ביניהן: להצמיד לעצמה פולנייה שתקטר במקומה

 

אין תחושה טובה יותר מלפרוק את כל מה יושב עמוק בתוך הבטן ומשתולל מבפנים. אין לי כסף. אין לי כוח. יש לי מיליון עבודות שבחיים לא אסיים עד שבוע הבא. אני מאחרת לעבודה. האוטובוס מאחר. קר לי. חם לי. מעצבן שלי. נמאס לי. אין לי זמן. אולי קצת הגזמתי בתיאורים, אבל זה לא כי אני אוהבת לשקר או כי טמון בי סוג של רוע. זו רק התוצאה של הפסקה מקיטורים למשך שבוע.  

 

 

החברה שלי הרוויחה בהתערבות
 

בניגוד גמור להוראת המוח רועי צומר גזר על עצמו תענית ממשחקי כדורסל. כלומר, את הצעקות על שחקני מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס הוא שמע בעצבים מעבר לקיר

 

שבת. סוף סוף נעלתי את נעלי הכדורסל, לבשתי בגדי ספורט והלכתי לשחק. איזו תחושה אדירה יש בלקלוע סל, להקפיץ את הכדור או לחטוף אותו מהיריב. זה הגיע אחרי שבוע מתיש, שבו לא שיחקתי, לא צפיתי, קראתי, דיברתי ובעצם לא עשיתי כל דבר שקשור לענף הספורט האהוב עליי. כדורסל היה חלק מרכזי מהחיים שלי מאז שהייתי בן עשר. וכמו כל ילד שקצת יותר גבוה מחבריו לכיתה, נשלחתי לבית ספר לכדורסל כדי ללמוד את המשחק.  

 

 

החלטתי, זו תהיה הארוחה המפסקת
 

מנפלאות הקופסה אחרי שניסה לא לאכול מחוץ לבית או להזמין אוכל במשך שבוע, הבין אילן ארנון כמה נפלא לחסוך בכסף ובשומן

 

על פניו, להעביר שבוע בלי לאכול בחוץ או להזמין אוכל, נראית משימה לא קשה במיוחד. כך אוכל לוותר על משהו במשך שבוע, ולא אקריב יותר מדי סבל. כלומר, גם מאתגר וגם מלמד. לכן הרעיון לכתוב על כך טור קסם לי, אבל בפועל, לא עמדתי במשימה. בראש ובראשונה הנחת המוצא הייתה שאני עצלן. להשקיע זמן בבישול זו משימה שהיא ממני והלאה. גם במידה שרוח הבישול שורה עליי, הכישורים שלי שואפים לאפס. 

 

 

לא מפחדת מבדיקת ינשוף
 

אם זה היה הלם רך למרות שהיא שונאת להיות תלויה באחרים, רוזי חכמון נפרדה מהמכונית לשבוע, והופתעה

 

השעה הייתה 08:15. קמתי בבהלה, רצתי לשטוף פנים והתארגנתי בפזיזות. אחרי עשר דקות כבר עמדתי בפתח הדלת, כשבדיוק קיבלתי הודעה "אני מתעכבת קצת, אז קחי את הזמן". מעולה. בדיוק חשבתי שאולי בזמני החופשי אוכל להשקות את הגינה של אימא שלי. היא נורא תשמח שאני עושה משהו למען הבית. האמת שזה דווקא היה לא רע. אף פעם לא יצא לי להקדיש כמה דקות בבוקר כדי לשבת בשמש - רק אני והמחשבות שלי. 

 

 

 

מזל שאני מצוננת
 

הטעם של הביס השני באמת שקשה להאמין לה, אבל יוליה ברודסקי מדווחת על הצלחה במשימה להימנע מממתקים

 

אימא שלי לא מתרגשת בכלל ממתוקים. היא מסוגלת לאכול קוביית שוקולד מריר, אם בכלל, ולהיות מסופקת. לקחת פרוסת עוגה קטנה, רק כי הציעו ולא נעים לסרב. לעבור בסופרמרקט ולהתרגש מירקות טריים כמו שילד מתלהב מסוכריה. רק כמה חבל שקיבלתי את הגנים של אבא. מבחינתי אפשר להתקיים ממתוק בוקר, צהריים וערב. עובדה, כך נראה לרוב סדר יומי הקולינרי. לא אצליח להפסיק לכרסם נחשי גומי בסרט כמו ילדה בת חמש או לקנח בכל דבר המכיל סוכר, גם כשאין כבר מקום להכניס.  

 

 

משפט כה פאתטי על שחקני ברצלונה
 

שתיקה היא תבוסה > כשהחברים היללו את ברצלונה והתמרקו לקראת נחיתת רונאלדו ופורטוגל בישראל, טליה מליכוב סבלה ולא הגיבה. את הפער היא השלימה בהתפרקות מול ערוץ הספורט

 

שמינית גמר ליגת האלופות. ברצלונה-מילאן. משחק גומלין. אצטדיון קאמפ נואו. 0:4 לברצלונה. אחת ההופעות הגדולות של שחקני ברצלונה בעונות האחרונות, על אחת כמה וכמה בהתחשב בפיגור בו הייתה שרויה לאחר המשחק הראשון (2:0). כאוהדת מושבעת של ריאל מדריד, אין זה קל לשמוע למחרת את אוהדי ברצלונה מהללים את ליאונל מסי.

 

 

מי לעזאזל נתן להם רישיון?
 

פה מפיק מרגליות מרי רבין החליטה לא לקלל במשך שבוע. הצלחה מסוימת נרשמה, אבל כדי לחפות על הכישלון המצטבר, היא ממהרת לשתף בלקחים "חשובים"

 

אז לקחתי על עצמי שבוע בלי לקלל. Bad Idea Mary. כישלון מוחץ, הקללות יקחו ובגדול. אני? שבוע בלי לקלל? קטן עליי. הייתי גיבורה ביום שבת כשהחלטתי להתנתק ממשהו שטבוע בי חזק מאוד. אבל לא באמת הייתי מודעת לכמות למשל, בנהיגה, בבר או אפילו סתם בשיחת חולין עם חברה. כבר בשבת, כשהתחלתי את התענית, חברותיי החליטו לאתגר אותי. יצאנו לבר והוחלט שעל כל קללה שיוצאת מפי עליי לשתות צ'ייסר ולבצע משימה. .

 

 

אני בהחלט יודע לעמוד על שלי
 

סתימת חורים זמנית עילם מילוא ניסה למלא את שעות הערב בתחליף ראוי לעיסוק בספורט והשתגע

 

אדם שרגיל לעסוק בספורט באופן קבוע, מחשב בראשו מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאמן. יומיים שלושה בלי האובססיה הספורטיבית, מיד גורמים לרמת העצבים לעלות מדרגה. במקרה הזה מדובר בשבוע. כך שהעצבים אוטומטית עלו כמה מדרגות. אבל הבטחתי לעצמי שלא אישבר. אני רוצה לקחת חופש מספורט. לא מעט עושים ספורט כדי להרזות או למנוע השמנה. למזלי, אין לי אף אחת מהבעיות האלו, כך ששבוע של חופש מוחלט לגוף לא יכול להזיק יותר מדי.

 

 

 

אה.. נראה לי שהתבלבלתי
 

אבודה אחרי שמכשיר הניווט נעדר לשבוע מחייה של יעל בבא, היא למדה שיש שלטים וגם הולכי רגל כדי לשאול איך מגיעים 

 

כבר ברגע שלקחתי על עצמי להיות שבוע בלי ג'י.פי.אס, חששתי שזה ייגמר באחת משתי האפשרויות הבאות: אימצא זרוקה בתעלה צדדית ללא רוח חיים או אהפוך לענייה יותר הודות לנהגי מונית שמזהים אנשים אבודים באמצע הדרך. ואכן, בעיר בה לא מזיזים את הרכב מחשש לא למצוא שוב חניה, הייתי בטוחה שהשבוע יעבור חלק. אבל רצה הגורל וביום הראשון הייתי צריכה להקפיץ את חברתה של אחותי לדירתה בתל אביב. מאחר שאנו מתגוררות קרוב, חשבתי שמדובר בהזדמנות מצוינת להשתמש בזיכרון המרחבי שאין לי.

 

 

נבהלתי וזרקתי את השקית מהיד
 

7 פרוסות ביום מיטל פרדו מכורה ללחם כמו לניקוטין, אז היא בדקה אם תוכל לשרוד בלעדיו שבוע שלם. ייסורים זו לא מילה

 

אני והלחם מנהלים מאבקים ארוכים בשנים האחרונות, ועכשיו הייתה לי הזדמנות לנצח אותו ולהיפטר ממנו לעולם. אפשר להגיד שהלחם הוא המזון הבסיסי שלי, וכמו שרבים אוכלים הכל עם קטשופ, חומוס, מיונז או חריף אני אוכלת הכל עם לחם, כמעט 7 פרוסות ביום. בהתחלה זה היה לחם לבן, פיתות ובאגטים ולאט לאט ניהלתי מאבקים פנימיים כדי לעבור ללחם קל, דגנים, מלא ושאר השטויות האלו. כשהמטרה היא בעצם להיפטר סופית מהלחם. והנה נפלה בחלקי ההזדמנות להיגמל. קמתי ביום חמישי ברוח ספורטיבית.

 

 

חג שמח :-)))

 

 

עמוד פרויקט "שבוע בלי" מהשנה שעברה

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©