הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פה מפיק מרגליות
 
מרי רבין החליטה לא לקלל במשך שבוע. הצלחה מסוימת נרשמה, אבל כדי לחפות על הכישלון המצטבר, היא ממהרת לשתף בלקחים "חשובים"
מאת מרי רבין | 26.03.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אז לקחתי על עצמי שבוע בלי לקלל. Bad Idea Mary. כישלון מוחץ, הקללות יקחו ובגדול. אני? שבוע בלי לקלל? קטן עליי. הייתי גיבורה ביום שבת כשהחלטתי להתנתק ממשהו שטבוע בי חזק מאוד. אבל לא באמת הייתי מודעת לכמות למשל, בנהיגה, בבר או אפילו סתם בשיחת חולין עם חברה.

 

כבר בשבת, כשהתחלתי את התענית, חברותיי החליטו לאתגר אותי. יצאנו לבר והוחלט שעל כל קללה שיוצאת מפי עליי לשתות צ'ייסר ולבצע משימה. אם ניקח בחשבון את העובדה שבדרך כלל אני הנהגת ואם שותים לא נוהגים, לא הייתה לי בעיה להתגרות קצת במזל. למחרת, לאחר שהתאוששתי מההנגאובר, נשלח אליי סרטון בו רואים אותי רוקדת היפ הופ עולה על השולחן לצלילי מוסיקה ים תיכונית. עם רעל בעיניים, לא נתתי לזה לדכא אותי והמשכתי במשימה.

 

המפגש הבא עם הפה המלוכלך שלי הגיע בעודי מתניעה את המכונית לכיוון המכללה. לשם שינוי, כל מה שביקשתי הפעם זה לא לאחר לשיעור. אני בטוחה שאני לא צריכה לפרט את בעיות הנהיגה של תושבי ישראל בכבישים כמו הערסים הלא מנומסים שכבר בשמונה בבוקר, ללא רגשות אשם, משמיעים את הפרויקט בווליום שלא מבייש את מועדון הפלאקה בערב ספיישל המארח את ילד הפלא התורכי; הנשים חסרות האחריות שמאחרות לעבודה, ומתאפרות במכונית, ולא מבינות למה הן מוצאות את עצמן בנתיב הנגדי בכביש; והולכי הרגל האדישים. באמת ובתמים שכל מה שביקשתי זה להגיע למכללה בזמן, לשם שינוי.

הוחלט שעל כל קללה שיוצאת מפי עליי לשתות צ'ייסר ולבצע משימה
תצלומים: sxc

אז למה אני תמיד צריכה להיתקע מאחורי כל האנשים שלא יודעים לנהוג? מי לעזאזל נתן להם רישיון? בחו"ל אם ברצונך לעבור נתיב, המכוניות לידך יעצרו ויפרסו לך שטיח אדום, בישראל חלק מהנהגים יסמן לך אצבע משולשת ופרצוף זועם. אז איך אפשר שלא לקלל? השתדלתי להקיף את עצמי בכמה שיותר אנשים שאני אוהבת כך שלא תהיה לי שום סיבה להתרגז, אך מפגש מקרי עם חברים מן העבר גרם להפך הגמור. לא רק שלא הייתי להוטה, בלשון המעטה, המצב התדרדר כשהחלטתי להיות כנה ולשתף אותם במה שאני עוברת. כמות הקללות שיצאה מפי באותו רגע פיצתה על היומיים בהם שתקתי או לפחות ניסיתי לשתוק.

 

רציתי לרדת לעומק העניין. אז הלכתי לשמעון, בעל המכולת השכונתית, אדם עם הרבה חוכמת חיים או איך שהוא אוהב לומר, חוכמת רחוב בתקווה שיעזור לי להגיע לפתרון. "הבעיה לא בך, כפרה שלי. את חיה בישראל, וישראלים הם עם לא קל". הוא אמר בזמן שחיפשתי שקלים בתיק המפוזר שלי ולא הפסקתי לפזר קללות. חשבתי על זה שאולי באמת אני לא אשמה בכל הסיפור הזה אלא מישהו אחר כמו מוסד כלשהו, חברה או משפחה. הם אשמים כי לא לימדו אותי לנתב את הכעס שלי, ובגלל זה אני מוצאת את עצמי היום חסרת אונים אל מול העצבים שמצליחים לנצח אותי כל פעם מחדש.

 

החלטתי ללכת למקום היחידי שבו אני מרגישה רגועה ומסופקת, ללא כל חשש שתיפלט לי קללה סתמית, לקניון, לחנות הבגדים האהובה עליי, מקום קסום בו שום דבר לא יכול לעצבן אותי. עמדתי בתור לקופה, כמו ילדה טובה. ובזמן שהידיים עמוסות בבגדים ואני מנסה להוציא את הסלולרי שלא מפסיק לצלצל, זה קרה. ניסו לנצל את חוסר תשומת הלב ולעקוף אותי. לפני שחוויה לא נעימה עמדה להיווצר, נעצרתי כי הבנתי מה הבעיה שלי. סבלנות, מרי, סבלנות. זה כל מה שחסר לך בחיים.

 

השבוע הזה היה בעבורי חוויה נפשית משמעותית ואפילו רוחנית. הוא היה הרבה מעבר ללדעת לרסן את עצמי. למדתי מאפס דברים שמובנים מאליהם לרוב בני האדם, והכי חשוב, הפנמתי אותם. לחשוב פעמיים לפני שאני מוציאה מילה, לנשום ולספור עד עשר לפני שאני מתרגזת ולנסות לקחת הכול ברגוע. ללא ספק החוויה רק תרמה לי, וגם לכיסה של המורה ליוגה, שהצליחה לשכנע אותי ששיעור או שניים יכולים להועיל. אז בתור פתיח לחיים החדשים, לקחתי אתגר כדי לבחון את מה שלמדתי והפנמתי. הלכתי למקום בו נפגשים הישראלים הכי עצבנים, נמל התעופה בן גוריון, ובעוד כמה שעות אעלה על טיסה לניו יורק, בתקווה למצוא שקט נפשי.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. הלכה למעשה
רונקיבל 10.06.2013
 
 
2. מילים כדורבנות
יונתן 05.11.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©