הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבודה
 
אחרי שמכשיר הניווט נעדר לשבוע מחייה של יעל בבא, היא למדה שיש שלטים וגם הולכי רגל כדי לשאול איך מגיעים. חוויה מעולם אחר
מאת יעל בבא | 26.03.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

כבר ברגע שלקחתי על עצמי להיות שבוע בלי ג'י.פי.אס, חששתי שזה ייגמר באחת משתי האפשרויות הבאות: אימצא זרוקה בתעלה צדדית ללא רוח חיים או אהפוך לענייה יותר הודות לנהגי מונית שמזהים אנשים אבודים באמצע הדרך. שמחתי שאת השבוע אבלה בתל אביב, כי אם הייתי מבצעת את הניסוי בירושלים, הסיכונים היו גדולים הרבה יותר. ואכן, בעיר בה לא מזיזים את המכונית מחשש לא למצוא שוב חניה, ובשל העובדה שלא מתוכננות לי נסיעות מיוחדות, הייתי בטוחה שהשבוע יעבור חלק.

 

אבל רצה הגורל וביום הראשון הייתי צריכה להקפיץ את חברתה של אחותי לדירתה בתל אביב. מאחר שאנו מתגוררות קרוב, חשבתי שמדובר בהזדמנות מצוינת להשתמש בזיכרון המרחבי שאין לי, ולנסות להתמודד לראשונה בלי לפנות לחבר הטלפוני שלי - מכשיר הניווט. נסעתי בדרך המוכרת, זו שבדרך כלל היינו הולכות ברגל, אך לא נערכתי נכון לשלטים כמו אין פנייה שמאלה  וגרוע מכך אין כניסה. באוטו נערך דיון בין כל נפגעי הניסוי: אחת מנסה להיזכר בדרך, אחרת בטוחה שהיא יודעת איך להגיע וזורקת הכוונות לכל עבר, ואני ממלמלת משפטים כמו "אה.. נראה לי שהתבלבלתי". לא נכנענו לקידמה והמשכנו לנסות. הרי בסוף נגיע, השאלה היא איך? כי גם מסוק חילוץ הוא אפשרות.

 

אחרי אינספור פניות שגויות, לבסוף הגענו. החוויה הזו גרמה לי להבין שהקידמה נתנה לנו הרבה דברים, אך גם לקחה מאיתנו לא מעט. היא חוסכת בדלק, מעניקה ביטחון, מקצרת זמנים ומזהירה מפני דו"חות עתידיים. אבל היא לקחה מאיתנו את הדרך ואת השימוש בשלטים. וכמו כן, את המעקב האדיש אחרי הולכי רגל ואת הצעקה ששמורה לתחומי השוק "סליחה איך מגיעים?". זו אותה צעקה שבעקבותיה מגיעה שרשרת הוראות והנהוני ראש מצד השואל, כשבלב הוא אומר לעצמו "טוב אשאל כבר מישהו אחר".

מסתובבים סביב עצמנו עד שמזהים פנייה ששוברת את המעגל האינסופי
תצלום: הגר פרץ

בהמשך השבוע נשלחתי לעבוד בגני התערוכה בתל אביב. הגעתי במונית ששלחה החברה ובחזרה הביתה זכיתי לנסוע באוטובוס. מה זה קשור לג'י.פי.אס? אז זהו, בעודי יושבת באוטובוס, נזכרתי שניתן להשתמש בג'י.פי.אס גם כשהולכים, ובהתחשב בעובדה שלא היה לי מושג איפה האוטובוס הוריד אותי - זה יכול היה לעזור. התחלתי ללכת והשתמשתי בשילוט של הכבישים. הסתכלתי על שמות הרחובות שהיו לי מוכרים, ובעיקר התפללתי שאצליח להגיע לדירה שלי.

 

כמו שכבר הזכרתי, בתל אביב לא קל למצוא מקום חניה, ולפעמים במהלך החיפושים הולכים לאיבוד. לי זה קורה כמעט באופן קבוע, וכך גם קרה לי בשבוע הזה, כשבמהלך החיפוש נכנסתי בין סמטאות צדדיות, פניתי שמאלה ואז ימינה. או ש"רגע, זה היה שמאלה?" וכך מצאתי עצמי במקום לא מוכר שיכול להיות שתי דקות מהדירה שלי, אבל הרגיש מחוץ לתל אביב. מה עושים עכשיו בלי מכשיר ניווט? מסתובבים סביב עצמנו עד שמזהים פנייה ששוברת את המעגל האינסופי, ופותחת דרך חדשה שבסופה נחזור לאזור מוכר ובטוח.

 

הניסוי לא עבר חלק כמו שקיוויתי. הוא עלה לי בדלק, בזמן ובעיקר בעצבים, אבל בסופו של דבר הצלחתי גם בלי הג'יפי.אס. אני מודה, מדובר בהמצאה גאונית. היכולת להגיע לכל מקום, כשקול מרגיע מלווה אותך לאורך הדרך - זה בהחלט משהו חיובי. נכון שלפעמים הקול קצת מעצבן, במיוחד כשהוא מתערב בנסיעה ומודיע ש"עברת את המהירות המותרת" אבל בסך הכול אני די מחבבת אותו.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©