הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קישוט על הקיר
 
תואר ראשון בתקשורת לא מבטיח עבודה וחיים קלים וזוהרים. קארין פלוטניק פגשה שלוש בוגרות שהבינו: הניסיון קובע, לא התעודה
מאת קארין רחמין | 22.04.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

השמש כבר שקעה במתחם בזל בצפון הישן של תל אביב, ובמקומה החלה לנשוב רוח קרירה. יום ראשון בשבוע, והרחוב הריק מתמלא בצעירים נמרצים המדיפים ריח של שגרה והרבה קפאין. בבית הקפה הפינתי יושבת דנה (שם בדוי) ולוגמת בעדינות אספרסו רותח שמונח על השולחן. "אחרי שנה וחצי של חיפוש ארוך סוף סוף מצאתי עבודה" היא מתקשה להסתיר את חיוכה. "זה נשמע קלישאתי, אבל אני באמת לא מעכלת".

 

הדרך למשרה הנחשקת לא הייתה פשוטה. דנה (26) החליטה ללכת בעקבות חלומה מימי התיכון, ונרשמה ללימודי תואר ראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. באפריל 2011, שלושה חודשים לפני סיום, החלה לעבוד מהבית באתר אינטרנט המפרסם תכנים שיווקיים לילדים, והשתכרה 1,500 שקל בחודש. כעבור זמן קצר הרגישה שהיא לא ממצה את היצירתיות שבה, וחיפשה במקביל עבודה מאתגרת ומתגמלת יותר.

 

דנה, שהתמחתה במדיה אינטראקטיבית, קיוותה למצוא משרה בתחום, אך אחרי ארבעה חודשים של חיפוש אינטנסיבי, הבינה שמדובר במשימה בלתי אפשרית, ושאין לה ברירה אלא להתפשר ולהרחיב את חיפושיה לתחומים כמו פרסום ויחסי ציבור. "תקציבאי נתפס בעיני כעבד המודרני. עובדים עד 12 בלילה, בשביל שכר מינימום ובתת תנאים. אבל זו הקרבה שנאלצתי לעשות" היא מסבירה. היא אף ראתה בכך ויתור על עקרונותיה כשהסכימה "למכור שקרים ולדאוג שלחברות כמו שטראוס ואסם יהיו כיסים עמוקים יותר".

תקציבאי נתפס כעבד המודרני. עובדים עד חצות בשביל שכר מינימום ובתת תנאים
תצלום: SXC

אבל מה שהכעיס אותה יותר מכל היה חוסר הכבוד מצד המעסיקים הפוטנציאליים, שנדמה היה כי כל רצונם לשבור אותה. באחד הראיונות, נתקלה במראיינת אפאטית שהציגה את המשרה כקשה ומשעממת. "אמרתי לה שזה נשמע לי מאתגר, ואני בטוחה שאוכיח את עצמי ואתקדם לתפקיד משמעותי יותר, והתשובה שלה הייתה 'אל תבואי עם ציפיות. אין כאן לאן להתקדם, אולי רק אחרי שנתיים'" היא משחזרת.

 

במקרה נוסף, הגיעה לראיון במחלקת השיווק של חברת איפור ידועה. כמי שלא מרבה להשקיע במיוחד במראה שלה, החליטה דנה להתעלות על עצמה והגיעה מטופחת להפליא. כשנכנסה למשרד, פגשה במראיין - גבר לא מגולח, לבוש בגדים בלויים ששיערו אסוף בחצי קוקו מוזנח. "הוא שאל אותי 'את דנה? ציפיתי לראות גברת מגונדרת' או 'את מאופרת עכשיו? זה לא נראה ככה'. הרגשתי ממש מושפלת" היא נזכרת, עדיין נסערת מהחוויה.

 

החיפוש שארך יותר משציפתה, הסירובים האינסופיים והשהייה הממושכת בבית, גבו מחיר פסיכולוגי כבד והמשברים הנפשיים לא איחרו להגיע. אחרי חצי שנה, היא חוותה נפילות נוראיות במצב הרוח, והביטחון העצמי הגבוה שאפיין אותה אט אט נרמס. "חשבתי שאני לא מספיק טובה, ושאולי הבעיה היא אצלי. השאיפות שלי הצטמצמו - בהתחלה רציתי להיות מנהלת, והיום אני לא מוכנה לשמוע על זה" היא מודיעה בקול חנוק. מעבר לכך, הכי מתסכלת בעיניה, זו העובדה שהרגישה תקועה. שכן, כל עוד לא עברה את המשוכה הזאת, היא לא העזה לחלום על מעבר לדירה חדשה או לחשוב על חתונה. "שאלתי את עצמי מתי כבר אעמוד על הרגליים? אני בת 26 ועדיין מקבלת מסבא וסבתא מעטפות בחגים. כולם יודעים שאני צריכה עזרה וזה מביך".

 

לא צריך לבלות זמן רב מדי בחיפושים, כדי להבין שמדובר בחוויה כלל לא נעימה. למיטל (25) לקח ארבעה חודשים עד שמצאה את המשרה הראשונה בתחנת חדשות מקומית בירושלים, ממנה פוטרה כעבור שנה בעקבות סגירתה. היא עשתה את כל הדרך מהצפון כדי ללמוד לתואר ראשון בתקשורת במכללה האקדמית ספיר שבדרום, לטענתה, ללא שום כוונות מיוחדות להשתלב בעולם הנוצץ אלא מתוך עניין ובתקווה שהתואר יסלול עבורה דרך בטוחה.

מתי כבר אעמוד על הרגליים? אני בת 26 ועדיין מקבלת מסבא וסבתא מעטפות בחגים
תצלום: SXC

כשסיימה את הלימודים, בכל זאת ניסתה למצוא עבודה בתחום, אך התאכזבה לגלות שאף אחד לא מחכה לה בזרועות פתוחות. כך, כבוגרת טרייה וחדורת מוטיבציה, מצאה את עצמה עם תואר ראשון ביד, ועדיין נעה בין עבודות כמו מלצרות ובחקלאות שאפילו בתור סטודנטית לא חשבה שתיאלץ לעבוד בהן. "רציתי להיכנס לעיתונות הכתובה. הייתה לי פנטזיה על טור אישי בעיתון, סטייל מאיר שלו או רענן שקד" היא אומרת בחיוך שמנסה להסתיר את אכזבתה. "רציתי מאוד להתנסות. למרות שראש החוג במכללה הזהיר אותנו שאין עבודה, ורוב המסיימים בכלל לא נשאר בתחום".

 

לא קל להיות בוגר תואר ראשון בישראל, בעיקר כשמדובר במי שלמד מדעי החברה. שכן, בניגוד לראיית חשבון או עריכת דין המבטיחים מקצוע, תואר בתקשורת נתפס בעיני רבים כלא יותר מקישוט לתלייה על הקיר. למרות זאת, הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים כי מספר הנרשמים ללימודי תואר ראשון בתקשורת ממשיך לעלות מדי שנה, כשבשנת הלימודים תשע"ב דווח על 5,532 סטודנטים - 80% לומדים במכללות.

 

אחת הסיבות לכך היא שבניגוד לאוניברסיטאות, אלה בדרך כלל משלבות התנסות מעשית כחלק בלתי נפרד מהתואר. מה שכביכול אמור להוות יתרון לבוגריהן בעולם האמיתי. הבעיה היא שמעטים המעסיקים שבאמת מייחסים לכך חשיבות, ובשורה התחתונה הסטודנטים לא באמת לומדים את רזי המקצוע. חלק גדול מהם מסיים כשהוא חסר כל ניסיון. וזה, מסכימות הבנות, המכשול העיקרי בדרך להשתלב בתעשייה.

 

יעל (28) דתייה המתגוררת בישוב קהילתי בשומרון סיימה ב-2008 לימודי תקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. לטענתה, התואר לא העניק לה כלים לעבוד במקצוע, וההרצאות היו רחוקות שנות אור מהכשרה מעשית. עם סיום הלימודים, עבדה מהבית בפורטל אינטרנט לציבור הדתי, הודות לאחד ממכריה, שסיפר לה על המשרה. כך, ללא שום רקע או ניסיון, היא נאלצה לקפוץ למים ולימדה את עצמה את העבודה.

אין ספק שעדיף להיות אחרי שירות צבאי בגל"צ, מאשר להיות בוגר תואר בתקשורת
מכללת ספיר

יעל נשואה ואם לשניים, מה שלדעתה לא פועל לטובתה. "אימא זו הגדרה יפה יותר לעובדת בעייתית. בגלל זה אני גם לא מציינת בקורות החיים שיש לי ילדים, כי ישר חושבים 'טוב, היא בטח תלד ותבקש חופש כי הילד שלה חולה'". גם את היותה דתייה, היא משתדלת לטשטש. "הורדתי את הבס"ד מקורות החיים" היא צוחקת, ומיד מבהירה שהיא רצינית לגמרי. לטענתה, האנשים מאחורי התקשורת החילונית רוצים להיות ליברלים, כשבעצם הם מאוד מקובעים בדעותיהם. היא נתקלה בכך לראשונה כשניסתה להתקבל ל"כותרת" - בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת תל אביב.

 

"בראיון שאלו אותי דברים כמו 'איך זה שאת דתייה ורוצה לעבוד בתקשורת?' או 'אנחנו רואים שדווקא עשית דברים בחיים, זה לא גרם לך לרצות להפסיק להיות דתייה?' כאילו לא התיישבתי להם על הסטיגמה" היא כועסת. מלבד חוסר הניסיון או סיבות דמוגרפיות, המשבר המחריף בעולם התקשורת, מציף את השוק במפוטרים מנוסים המתמודדים על אותן משרות כמו הבוגרים, ומקשה עוד יותר על השתלבותם בתעשייה. "למה שייקחו מישהי לא מנוסה כמוני, כשיש אחרת ותיקה שמוכנה לעבוד בשביל אותו שכר מינימלי?" מסבירה מיטל. "הכשרה עולה כסף, וגם אני הייתי נוהגת כך בתור מעסיקה".

 

אבל יעל מאמינה כי על אף המשבר והביקוש הרב, במרבית המקומות יכולים להרשות לעצמם להכשיר עובדים חדשים "צריך לשלב בין הוותיקים לצעירים ולא לחסום מראש. יש עוד דברים שחשובים לצד הניסיון, ולצערי הם כלל לא מקבלים חשיבות". דנה מספרת כיצד הגיעה לראיון במשרד פרסום לתפקיד אותו היא מגדירה כ"תת רמה של התקציבאות" עם 20 אנשים. אחרי שזכתה לשלוש דקות להציג את עצמה, היא יצאה וגילתה שבאולם ממתינה קבוצה גדולה המורכבת מוותיקים-מנוסים ובוגרים טריים. "זה היה רגע של משבר בשבילי. היה לי ברור שאין שום סיכוי שאתקבל, איפה אני ואיפה הם". במקרה אחר, כשפרסמה בפייסבוק את המשרה הישנה שלה, אותה היא מגדירה כ"רקובה ועם שכר מינימלי" נדהמה לגלות כמה אנשים איכותיים קפצו על המציאה.

 

"פנו אליי אנשים שעבדו במאקו ובוויינט ואמרתי להם 'זה לא בשבילך, אתה הרבה יותר טוב מזה'. אבל הם אמרו שהמצב מחייב אותם להתפשר". ולמרות כל זאת, ישנם רבים אחרים שכן הצליחו להשתלב ואף להתברג בתפקידים חשובים. לראייה בית הספר "כותרת" המתהדר ברשימה ארוכה של בוגרים שפזורים בכל אמצעי התקשורת בארץ, וטוען ל-84% שעובדים כיום בתעשייה. מלבדו, ישנם בתי ספר מקצועיים כמו "בצפר" או המכללה לתקשורת ופרסום ע"ש תרצה גרנות, שגם מעידים על אחוזי השתלבות גבוהים מאוד של בוגריהן.

 

לעזוב את האגו בצד

 

מיטל מייחסת את הצלחת הסטודנטים לאו דווקא לטיב או לאיכות המוסדות אלא לעובדה שהמרצים שם הם לרוב אנשים מתוך התעשייה שמסייעים לתלמידים מובילים להשתלב. בנוסף, היא טוענת כי בניגוד למכללת ספיר הממוקמת הרחק בפריפריה, הם נמצאים במרכז, היכן שיושבים מרבית גופי התקשורת, ולכן, לסטודנטים קל יותר להתנסות תוך כדי הלימודים. ואכן, שלושתן מסכימות כי לצבור ניסיון תוך כדי התואר זהו הפתרון האידיאלי. "בנקודה הזאת צריך לעזוב את האגו בצד" חושבת מיטל "ולהסכים גם לשכר מזערי. אפילו לעבוד בהתנדבות. בלי זה אין סיכוי להצליח".

 

אומנם גם הן זכו לטעום מעט ולעבוד בשלב כלשהו בעולם התקשורת, בין אם כחלק מהמסע הארוך ובין אם רק בסופו, אך האם הן זוקפות זאת לזכותו של התואר? מתברר שלא בהכרח. "במשרה הראשונה שלי בכלל לא עניין אותם מה עשיתי במהלך הלימודים, ובטח שלא שאלו אותי מה הציונים שלי. הגעתי כשאני אפילו לא יודעת מה זה VTR" מיטל מגלגלת עיניים. הסיבה לכך, היא שתואר ראשון הוא אומנם הכרחי מבחינת המראיינים, אך לגמרי לא מבטיח נחיתה חלקה בעולם האמיתי. ולעומתו, מה שכן משחק תפקיד מכריע - הוא הניסיון. "מצד אחד התואר חשוב מאוד, מצד שני זה לא עולם שאם את טובה תצליחי ואם לא, אז לא תצליחי" נאנחת דנה. "בשורה התחתונה אין ספק שעדיף להיות אחרי שירות צבאי בגל"צ, מאשר להיות בוגר תואר בתקשורת" מסכמת מיטל.

 

מחר תתעורר דנה לעוד בוקר במקום עבודתה החדש, ותנסה להשתקם אחרי התקופה הלא פשוטה שחוותה, בעוד מיטל ויעל תיאלצנה להמשיך בחיפושים עד שיגיע תורן. "הייתי מוכנה לזה שיהיה קשה, אבל לא חשבתי שאמצא את עצמי בגיל 28 בלי שום כיוון שנראה באופק" אומרת יעל. "אומרים שככה זה אצל כולם. ונכון שגם בוגרי משפטים או ראיית חשבון מתקשים למצוא עבודה ומשתכרים שכר מינימום, אבל ההבדל ביני לבינם הוא שלפחות להם יש תקווה" מיטל צוחקת, אבל יודעת שעמוק בפנים היא מתכוונת לכל מילה. הרי יום יבוא והם יהיו בעלי משרד מצליח, ולמה יהפוך הסטודנט לתקשורת? לעוד עיתונאי הנאבק על קיומו.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
4 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אין יותר מזדהה ממני :(
הילה 22.04.2013
 
 
2. כמה נכון ככה עצוב
עוד אחת שמנסה להשתלב 22.04.2013
 
 
3. עצוב :(
אורטל ניצחון 14.05.2013
 
 
4. לגיטימי לחלוטין
יונתן 16.07.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©