הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשאלוהים צוחק
 
אחרי פרידה כואבת מבן הזוג, אורטל ניצחון מנסה להבין את החוקים של העולם סביבה
מאת אורטל ניצחון | 14.04.2013
 

ישנם ימים שמלמדים אותנו לקח וממלאים אותנו בכוחות למה שעתיד לבוא, וישנם כאלה שנועדו לסדר לנו את המחשבות, ולשנות את התוכניות. חבר אמר לי שאם אני רוצה להצחיק את אלוהים, עליי לספר לו על התוכניות שלי. לפעמים המשפט הזה עוזר לקבל דברים שלא הולכים כפי שציפיתי ולהשלים עם המציאות. הוא עזר לי להבין שכל מה שקורה הוא לטובה, וישנם דברים שאין לי שליטה עליהם, אחרת הייתי משתגעת.


רוב האנשים לא שמים לב לכך שהם מכאיבים לאחרים. או שאולי אני תמימה, ופשוט לא אכפת להם. אין לי ספק שהאכזבה שורפת, כשמגלים את פרצופו האמיתי של האדם שמולנו. זה שכל כך סמכנו עליו, וברגע קריטי אחד - בחר בעצמו, בלי להסתכל לאחור וללא חרטה. ממקומות כאלה הבנתי שהרגעים הכי מאכזבים הם אלה שמחזקים את המטרות שלי. מלבדם, אני בוחרת כיצד לחיות לפי טעויות קודמות. וברגע שהחלטתי ללכת, אני לא מסתכלת לאחור.


אך לאחרונה התבדיתי כי האמנתי שאנשים לא משתנים. והם אכן לא משתנים אלא מתבגרים. כלומר, הם הבינו שאומנם חיים רק פעם אחת, אבל זה לא בהכרח אומר שהם צריכים לכבוש כל מקום אפשרי אלא רק את עצמם. לא כך היה במקרה שלי. הפחד הגדול להעריך משהו או מישהו ואז לטעות בגדול - התממש. מי שעמד מולי במשך שנתיים, ידע היטב שאחרי המעשה שביצע אין מחילה או דרך חזרה. הקלות שבה אנשים עוזבים, ואיך שביום אחד אפשר לדאוג וביום השני להתעלם מקיומי ולבטל אותי - אינם מובנים לי. למרות שלכולנו יש שני פרצופים. אני למשל, מראה לאחרים שהכול בסדר גם בימים קשים, כשבפנים קיים רצון עז לצעוק ולכעוס, ולהשיב את הדברים למקומם, כדי שלא יתהלכו מולי.

אני מסתכלת על האדם שהרס אותי, ומרגישה אשמה על כך שאני חשה כלפיו משהו
תצלומים : sxc
אני מסתכלת על האדם שהרס אותי ומרגישה אשמה על כך שאני חשה כלפיו משהו. לאו דווקא רצון לחזור אלא מעין רגש לא ברור. ישנה נטייה לסלוח, בשביל שהכול יחזור להיות כפי שהיה לפני ש״אנחנו״ הפך לעבר רחוק. אני מנסה לקבור את הרגשות והכאב העמוק, אבל ברגע של מבט או מילה, הם יוצאים מהקבר ומתהלכים מולי. אני מרגישה שמשהו נכון, אבל יודעת שהוא לא יהיה שוב. אפילו שהתגעגעתי להרגיש את מה שהרבה זמן לא הרגשתי. אני מפחדת מהאפשרות שלא ארגיש כך שוב לאחר.

 

אני כועסת, כי הרצון לתת קול למה שהלב זועק נעצר במחסום של אגו. ומתאכזבת, כי כשאדם חזק יותר מהקשר, לא צריך להיות שם. זה כואב לצפות בחלומות של כל אחד מתגשמים בנפרד, כאילו מעולם לא היינו יחד. לפגוש אותך ולראות בך אחד האנשים בקהל, זו אחת המשימות הכי קשות שהיה עליי להתמודד איתן. הרי בראש ניהלתי את השיחה בינינו כבר אלפי פעמים, ולפני כל כך הרבה זמן. היה לי כל כך הרבה מה להגיד אז. עכשיו אני לא מוצאת אפילו סיבה להניד את הראש לשלום. אולי המצב היה משתנה אם היינו מדברים, אבל עכשיו אני מבינה שלפעמים הרגע חולף, ולמילים כבר אין משמעות.


למרות הכול, אני עדיין לא נותנת לעבר ולאנשים אחרים להשפיע על ההתנהגות שלי - עם מי לבלות ולאן ללכת. הנפש תמיד תישאר שלמה עם ההחלטות שהיא בחרה, לא משנה מהן התוצאות, אך היא כן תתייסר שוב ושוב על החלטות שקיבלה מאחרים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©