הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש עתיד?
 
כמעט שנתיים אחרי המחאה החברתית הגדולה, כתבי "הזיקית" בוחנים את השטח, ומגלים שעדיין קשה להיות צעירים בישראל. פרויקט
מאת כתבי הזיקית | 22.04.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

 

חלמה כבר בתיכון. בית ידיעות אחרונות
 

קישוט על הקיר > תואר ראשון בתקשורת לא מבטיח עבודה וחיים קלים וזוהרים. קארין פלוטניק פגשה שלוש בוגרות שהבינו: הניסיון קובע, לא התעודה

 

השמש כבר שקעה במתחם בזל בצפון הישן של תל אביב, ובמקומה החלה לנשוב רוח קרירה. יום ראשון בשבוע, והרחוב הריק מתמלא בצעירים נמרצים המדיפים ריח של שגרה והרבה קפאין. בבית הקפה הפינתי יושבת דנה (שם בדוי) ולוגמת בעדינות אספרסו רותח שמונח על השולחן. "אחרי שנה וחצי של חיפוש ארוך סוף סוף מצאתי עבודה" היא מתקשה להסתיר את חיוכה. "זה נשמע קלישאתי, אבל אני באמת לא מעכלת".

 

 

 

ביקשתי תוספת דמי כיס. רוטשילד 2011
 

הוא במרכז אבל הכסף בצפון > כשאחותו קראה לו להצטרף למחאה ב-2011, אילן ארנון לא הבין מה היא רוצה. אצל ההורים ברמת הגולן החיים היו דבש. היום הוא לגמרי דרוך לסיבוב הבא של המאבק

 

כשאחותי התקשרה אליי בקיץ 2011 והפצירה בי להצטרף להמון, ישבתי בביתי מול הטלוויזיה בלי דאגות ותלונות. "המחאה לא מזיזה לי" אמרתי לה, "לא עכשיו". אבל היא התעקשה שבתור אחותי הגדולה היא יודעת על מה היא מדברת, ועוד מעט זה יבוא לי בהפוכה. "כשיבוא אז אני אבוא" עניתי. "ואם לא אכפת לך, את מפריעה לי לראות 'כוכב נולד' רגע לפני הגמר".

 


 

תהיה שלי בעוד 30 שנה
 

פסימית? לא, סתם מודאגת > דנה ברודר מתוסכלת ממחירי הדירות, ומהרהרת בקול רם איך אפשר לנפנף את המשכנתה לכל הרוחות

 

תמיד ידעתי שהרגע בו אצטרך להתחיל לחשוב על דירה משלי -או יותר נכון, משלנו - יגיע. אני ובעלי נשואים כמעט שנתיים, שוכרים דירה קטנה במחיר שאנחנו יכולים לעמוד בו. מדי פעם, אנשים שונים בחיינו מאיצים בנו לקנות, תוך העלאת הטיעון שהכסף בעבור השכירות נזרק לפח. קשה לי עם הטענה הזאת. נכון שיכולתי באמצעותו לשלם משכנתה, אך אני נוטה לחשוב על השכרת דירה כמו על תשלום לכל שירות אחר. 

 

 

 

אני תוהה איך החזקתי מעמד
 

חיה או שורדת > הבטיחו לה שאלה יהיו השנים הטובות בחייה, אבל מורן ברגמן גילתה מהר מאוד שהמציאות הישראלית קשה ומפרכת. מיומנה של סטודנטית נואשת

 

אני מביטה על מחירי הדלק בפתח התחנה הקבועה והזולה יחסית שאימצתי, ומבינה שהמצב לא ישתפר. לא ברור איך שרדתי עד עכשיו את השוד הגדול והאינסופי הזה, ונדמה שבכל ביקור בתחנה החבל העבה רק מתהדק עוד יותר סביב צווארי. החלק המתסכל ביותר הוא שההורים לא מבינים. הם חושבים ששוב הוצאתי נתח הגון מחשבון הבנק שלי לטובת מלתחה חדשה, איפור או תכשיטים. אבל האמת היא שעיקר התקציב התבזבז דווקא על הדברים הבסיסיים ביותר.

 

 

 

הדירות הזולות במצב מחפיר
 

לגור איתו > לקח לה הרבה זמן להבין שלגור עם החבר עולה סכום בלתי אפשרי. אז בינתיים מיטל פרדו מקטרת, חוסכת ומייחלת לזמנים טובים יותר

 

הבועה שחייתי בה התנפצה לפני חצי שנה. הנאיביות התגלתה במלוא עוצמתה והבכי התפרץ. כל זה קרה רק בגלל שביקשתי לעבור דירה, לגור עם החבר שלי ולפתח עצמאות. הגיע הזמן לא? וכך, מבקשה תמימה לחלוטין הגעתי למצב בו אני חוקרת את שוק הנדל"ן, מקללת כל פוליטיקאי שקיים, ומנסה להיכנס לכנסת, לעשות שינוי. אלו היו ימים מעצבנים שבהם הבנתי שהעולם אינו כפי שדמיינתי, בו אי אפשר לעבור לגור ביחד וגם ללמוד תוך כדי - בלתי אפשרי.

 

 

 

הדרך הבטוחה למעגל העוני
 

עבדים הננו, עבדים > יונתן אגרוקר מוחה על התנאים בהם מועסקים עובדי הקבלן בישראל, וטוען שגם המדינה ניזוקה מהמצב

 

מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בקרב המדינות המערביות, כמעסיקת עובדי קבלן. בהרבה מקרים, העסקה שכזו כרוכה בהפרה של זכויות עובדים, תנאים עלובים ויחס משפיל, אשר לא ניתן לכנות אותם בתואר אחר מאשר עבדים מודרניים. אלה אנשים שקופים, שלמרות  שרבים מהם צברו ותק רב, הם עדיין נחשבים לעובדים סוג ב' ואף גרוע מזה. מצבה של ישראל עגום ביותר ביחס לשאר מדינות ה-OECD.

 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©