הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם כשהגוף רועד
 
עילם מילוא נכח בהרצאתו של איתי אנגל, והבין שכדי להיות עיתונאי ראוי צריך לחפש את הסיפורים בשטח, ולא באולפנים הממוזגים
מאת עילם מילוא | 06.05.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

שעה וחצי זה כל מה שאיתי אנגל היה צריך כדי להסביר לנוכחים בהרצאה הראשונה בנושא "חוויות ושריטות - מציאות ישראלית" שנערכה במכללה למינהל בראשון לציון, שאנשי התקשורת האמיתיים הם לא אלו שעל מסך הטלוויזיה. מהרגע שאנגל, עיתונאי ותחקירן ב"עובדה", החל לדבר הוא לקח אותי למסע קצרצר, שבו נתן תחושה שכל מה שיוצא מפיו זוהי אמת לאמיתה. תוך שניות הוא גרם לי להבין, שישיבה על כיסא באולפן של אחד מערוצי הטלוויזיה המכובדים לצורך העברת ביקורת, זו לא העיתונות האמיתית לה אנו מייחלים אלא רחוק מכך.

 

עולם התקשורת העכשווי הופך את כולנו לעצלנים. טלפון אחד למישהו מוכר או קצת חיפושים בגוגל אלו פעולות שברוב המקרים יניבו תוצאות מספיקות כדי לפרסם חומר עסיסי. אנגל בחר שלא להיגרר לשיטה הזו. אין תחליף ללהיות בשטח. כתבים רבים מוציאים ידיעות וסקופים על נושאים חמים מבלי לעשות בדיקה מעמיקה. לא אנגל. סקירה מהירה של העשור האחרון מניבה מיד כמה נקודות ציון חשובות בקריירת העיתונות שלו. בשנת 2001 הוא היה באפגניסטן ותיאר את המלחמה שיזמה ארה"ב. בשנת 2003 הוא היה בעיראק כשמטרתו העיקרית הייתה ליצור סרט על מצבה לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. ב-2005 הוא חזר לשם. ורק בדצמבר האחרון הוא נכנס לסוריה כדי להעביר את התחושות ממלחמת האזרחים הקשה שמתרחשת שם. 

 

חלק יגיד שמדובר במזוכיסט חסר תקנה, אולם רבים יטענו שזו העיתונות במיטבה. במסגרת עבודתו הוא היה לא פעם בסכנת חיים ממשית, ולכן הטון בו השתמש היה תוקפני מהרגיל. "מי הם בכלל שמעזים לדבר?" שאל, וכמובן שלא חיכה לתשובה. הוא לא ציין שמות כי אין לו שום דבר אישי נגד אף אחד מהערוצים או הפרשנים, אבל היה ברור שהוא מתכוון לבכירי התעשייה. טענתו העיקרית הייתה שמדובר באנשי תקשורת שמשיגים את המידע שלהם כתוצאה מקשרים עם אנשים ממעמד גבוה, ששולטים בעם. לעומת זאת, העיתונאים שיוצאים לשטח מביאים את הסיפורים מהאנשים הפשוטים שנמצאים בתחתית החברה. וזה כל ההבדל. הדוגמה עליה ביסס את טענתו היא הפרשנות שניתנה במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006. המלחמה כפי שתוארה בכלי התקשורת הייתה רחוקה מזו שהתרחשה בשטח.

האם איתי אנגל הוא מזוכיסט חסר תקנה או שזוהי העיתונות במיטבה?
תצלומי מסך מתוך "הקרב בחולה", "עובדה"

שפת הגוף היא אחד הנושאים החשובים שבהם התמקד. עיתונאי שמגיע למקום שיודע שאסור לו להיות בו חייב לשדר כלפי חוץ ביטחון ולא להיראות חשוד או מבוהל, גם אם מבפנים כולו רועד. "התנהגות לטבית" הוא מכנה זאת. ברגע שהתנהגותו לא שונה משל השאר, העבודה כמעט הושלמה. בשביל להוכיח את טענתו הקרין אנגל את כתבתו "הקרב בחולה" מ-2006 ששודרה ב"עובדה" רק שהגרסה שהוא הראה הייתה שונה מזו ששודרה בערוץ 2. דיווח על מותם של שני חיילים מהגדוד כמה שעות לפני השידור, אילץ את המערכת לחתוך את הקטעים שבהם השתתפו, כדי למנוע פגיעה במשפחותיהם. בכתבה, נכנס אנגל עם גדוד 931 של חטיבת הנח"ל ללבנון כאילו היה חלק בלתי נפרד ממנו. "מדובר באנשים הכי אמיצים שפגשתי בחיי" אמר.

 

הוא הצליח לתעד כל תזוזה של החיילים. סא"ל אבי דהן והמ"פ ממוצא אתיופי, ביצ'ה, היו הכוכבים המרכזיים. במהלך הכתבה המ"פ ביצ'ה נפגע ברגלו וסא"ל דהן נכנס למחסן תחמושת של החיזבאללה כדי לחלצו. אחת הסצנות הקשות הייתה פציעתו של שי, חייל בגדוד, שנפגע מרסיסים והתקשה לנשום ולדבר. אנגל הצליח לתעד את הטיפול בו מרגע הפגיעה ועד לפינוי, בזמן שהירי לכיוונם נמשך ונשמע ברקע. רופא הגדוד הגיע כדי לטפל בו ומיד ערך לו את הבדיקות הגופניות הנדרשות. הפגיעה הייתה רק בפנים. בהוראת הרופא, חבריו הפכו אותו על צדי הגוף, כדי שירק את הדם שהיה בפיו. בהמשך, הוא הועלה על אלונקה ואנגל צילם אותו מקרוב ושאל לשלומו. "אני בסדר. אתה יכול, בבקשה, לברר מה עם המ"פ שלי ביצ'ה?". אלו לא היו רגעים פשוטים לצפייה.

 

אנגל יודע שבשביל רגעים כאלו הוא מסכן את עצמו. כל עוד הוא מצליח להעביר לצופים את ההרגשה האמיתית של היותו שם – הוא עשה את שלו. כעת אף אחד לא יוכל להציג את המצב אחרת. עם סיום הבקשה לבדיקת מצבו של ביצ'ה מיד הבנתי, בעצם כולם הבינו, מהי המשמעות האמיתית של להיות עיתונאי בזמן מלחמה. מעניין איך החבר'ה המכובדים מהטלוויזיה היו מפרשנים את הרגע הזה.  

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©