הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
החיוך שנמחק בבת אחת
 
לאחר שאיציק ממיסטבלוב הגיע למדליות אולימפיות כשחיין למרות נכותו הקשה, נקטעה הקריירה שלו בתאונת דרכים בה הרג שני בני אדם שהמתינו בתחנת אוטובוס. מאז הוא מנסה לאסוף את השברים
מאת שיר קומפני | 17.06.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

אולימפיאדת בייג'ינג 2008 חדלה להיות מטרה עבור השחיין הפאראלימפי ושיאן העולם איציק ממיסטבלוב. כחודש לפני התחרות הוא נהג בכלי רכבו, עד שמישהו חתך אותו משמאל וגרם לו לסטות לנתיב הנגדי. ממיסטבלוב התנגש בתחנת אוטובוס בה המתינו מרדכי חסידים וחווה טייב והרג אותם. ממיסטבלוב הורשע בנהיגה ברשלנות, ועונשו נקבע ל- 400 שעות לתועלת הציבור. "מעולם לא פגעתי באיש" הוא אומר בעצב "ברגע אחד הגעתי למצב ששני אנשים נהרגו בגללי, זה פשוט לא נתפס".

 

ממיסטבלוב בן ה-33 לוקה בשיתוק מוחין מלידה, המתבטא בשיתוק מלא של שתי רגליו וידו השמאלית. "אני לא נותן למוגבלות שלי למנוע ממני להתקדם" הוא אומר בביטחון. את ההוכחה לכך הציג באולימפיאדת אתונה 2004, ממנה חזר עם שלוש מדליות: שתיים זהב ואחת כסף, ועם קביעת שני שיאי עולם במשחי 50 ו-100 מטר חופשי. ארבע שנים לאחר מכן, הוא קיווה להגיע שוב לפודיום המנצחים ולחייך לצלמי העיתונות בגאווה, אך התאונה מחקה את חיוך הניצחון מפניו. במקום לעלות על דוכן הזוכים, הוא הגיע אל דוכן הנאשמים בבית המשפט, עצוב, כואב ומלא ברגשות אשמה.

 

אל השחייה ממיסטבלוב התחבר כשהיה בן שלוש, והחל טיפול שיקומי הידרותרפי במרכז איל"ן. מאז הוא שוחה רק בעזרת ידו הימנית, ועל אף הנכות הקשה, הפתיע את מאמניו במהירות השחייה. בגיל 13 החל להשתתף בתחרויות בישראל, ובגיל 16 היה לראשונה בתחרות בחו"ל, כשהדבקות באימונים וכוח הרצון האינסופי שלו הביאו אותו למקום העשירי בעולם.

 

ממיסטבלוב המשיך להרשים כשפיתח עם מאמנו, נח רם, סגנון שחייה ייחודי על הצד, המאפשר לו לנשום ביתר קלות בעת החתירה ולהגביר את מהירות שחייתו. "הוא מדורג בדרגת הנכות הקשה ביותר, ולא תמיד יש תחרויות בדרגת הנכות שלו. ברוב המקרים הוא מתמודד נגד מתחרים שמוגבלותם קלה יותר וזה מקשה עליו מאוד" מסביר רם, מאמנו האישי מזה עשר שנים. הקושי לא עצר את ממיסטבלוב, ובגיל 21 ייצג את ישראל באולימפיאדת סידני (2000) והגיע למקום הרביעי במשחה 50 מטר חופשי. "עמדתי בצד וראיתי את טקס חלוקת המדליות" הוא נזכר "לא הבנתי למה אני לא אחד משלושת המנצחים. הבטחתי לעצמי שלא אנוח עד שאזכה במדליה אולימפית".

"השחיין האולימפי והמורשע בתאונה הם שני אנשים שונים". ממיסטבלוב
תצלומים : חדשות ערוץ 2

מרגע חזרתו לארץ, הקדיש כמעט כל דקה פנויה לאימונים לקראת אולימפיאדת אתונה, שם כאמור קטף הצלחות. "זו הייתה התקופה הטובה ביותר בחיי" הוא מתרגש גם עכשיו "אני עדיין שומע בראש את הכרוז צועק בהתלהבות את שמי, כשהוא מכריז על המקום הראשון. אין תחושה אדירה יותר מלהגשים את החלום הכי גדול שלך" הוא נזכר בתמיכה התקשורתית והציבורית שעטפה אותו והוסיפה לו מוטיבציה. "הרבה כתבים חיכו לו בנמל התעופה. הגיעו המון תומכים שהניפו שלטים ושרו, כשראו אותו נכנס לאולם קבלת הפנים" מספרת דוברת איגוד הספורטאים הפאראלימפיים, טל שניידר. כל שרצה ממיסטבלוב הוא לשמר את החלום, ולהצליח להגיע לאותם ההישגים בתחרויות הבאות.

 

הוא הצליח לעשות זאת באליפות העולם בדרבן, בדרום אפריקה בדצמבר 2006, והתחרה למרות שסבל מעייפות וכאבים עזים ביד. במהלך התחרות נעצר כי התקשה לנשום. רם כבר חשב לקפוץ לבריכה ולחלצו, אך ממיסטבלוב אזר כוחו, התהפך, ובשחיית גב המשיך את 50 המטרים הנותרים. העצירה לא מנעה ממנו לאסוף עוד מדליית זהב מתוך השלוש בהן זכה באותה אליפות.

 

באוגוסט 2008 השתנה הכל. וממיסטבלוב דרס למוות שני הולכי רגל בצומת גבעת שמואל בכביש 4. האירוע הטראגי גרם לו לפרוש מהתחרויות האולימפיות בבייג'ינג מתוך כבוד למשפחות ההרוגים. "הרגשתי לא בנוח לחוות חוויה מעצימה כמו האולימפיאדה, כשיש שתי משפחות אבלות בגללי" הוא מסביר. ממיסטבלוב מאמין שלכל דבר בחיים יש סיבה, ומנסה עד היום למצוא את ההסבר לטרגדיה שפקדה אותו. "אולי אלוהים רצה להכין אותי למאבק גדול יותר" הוא שואל את עצמו "אבל זה לא מצדיק את מותם של האנשים האלה" הוא משיב בעצב.

 

המחשבות על התאונה חולפות בראשו בכל יום מחדש, ואת תוצאותיה הוא נושא בליבו בכל שעות היממה "אני לא מצליח להתנתק. אי אפשר לקום ממקום כל-כך כואב ולחזור להיות אותו אדם שהיית". הוא מרגיש שמשהו בו השתנה, שהוא פחות נלהב ושמח כבעבר ושהשחיין האולימפי והמורשע בתאונה הם שני אנשים שונים. נראה כי הוא מתקשה להחליט עם איזה מבין שניהם הוא קם מדי בוקר. תחושות האשמה שהציפו אותו גרמו לדאגה גדולה של קרוביו, והקשר המשפחתי התחזק על רקע מצבו הנפשי. גם מאמנו של ממיסטבלוב וחבריו הרגישו צורך לתמוך בו יותר. "המקרה תמיד יישאר על פני השטח, אבל הוא לא יכול לדרוך במקום ולחשוב על המעשה כל הזמן" מסביר רם "הוא מתאמן כבר 29 שנים, וחייב להתמקד במה שהוא יודע לעשות. כל תוצאה שלו מוכיחה שהוא גיבור אמיתי".

 

מגבלותיו הגופניות של השחיין המצטיין אומנם לא הפריעו לו לשבור שיאים, אך כנראה שלנפשו הפצועה אין מזור. עם זאת, ממיסטבלוב עדיין לא מוותר על אימוני השחייה. "זו האהבה הכי גדולה שלי, הדבר הטוב ביותר לגוף שלי" הוא מודה בעיניים בורקות, אך נראה שהשאפתנות והמוטיבציה לתחרות נמוגו. אלה דרשו ממנו הרבה מעבר ליכולת פיזית והעמידו במשך ארבע שנים בספק את המשך דרכו האולימפית. ובכל זאת, ולמרות התנגדות גדולה של משפחות ההרוגים, החליט ממיסטבלוב להשתתף באולימפיאדת לונדון שהתקיימה בקיץ 2012.. איגוד הספורט הפאראלימפי תמך בהחלטתו, מתוך הבנה כי יכולתו הגבוהה עתידה להוביל לתוצאות טובות.

"הרגשתי לא בנוח לחוות אולימפיאדה, כשיש שתי משפחות אבלות בגללי" ממיסטבלוב
תצלומים : חדשות ערוץ 2

ממיסטבלוב ייצג את ישראל בכבוד, וזכה במדליית הארד במשחה ל-200 מטר חופשי. למרות הזכייה הוא עדיין מרגיש הבדל גדול בין שמחתו על הפודיום בלונדון לבין זו שפקדה אותו בתחרויות קודמות. "הייתה בי הרבה פחות התלהבות, הרבה פחות אש בעיניים. ידעתי שיש מי שיכעס על ההישגים שלי" האכזבה ניכרת על פניו, ונראה כאילו הכעס מגיע גם ממנו. "הוא היה כוכב זוהר באולימפיאדת אתונה, ולאחר התאונה משהו כבה בו" אומרת שניידר. "יכולתי להצליח הרבה יותר אם התאונה לא הייתה חלק מהמחשבות שלי" הוא מודה.

 

למרות כאבו על מותם של חסידים וטייב, לא הכול עצוב בחייו של ממיסטבלוב. תחושת השליחות למען המדינה עדיין קיימת בו, ומעודדת אותו להמשיך בתחרויות השחייה. "בגלל המוגבלות לא גויסתי לצה"ל, והתחרויות באולימפיאדות מהוות את ההזדמנות שלי לעשות משהו עבור המדינה שלי". הוא שומר על קשר טוב עם חברי הנבחרת גם מעבר לתחרויות, ונראה שגם איתם התחזקו היחסים, מתוך מקום של דאגה וכאב. "החברים בנבחרת מאוד אכפתיים, הם מעודדים ועוזרים זה לזו" מספר השחיין. "ממיסטבלוב הוא אחד מהם, ולכל אורך התחרות הם נשארו מגובשים" הוסיפה שניידר.

 

כשנה לאחר אולימפיאדת לונדון, ממיסטבלוב לא מציב לעצמו מטרות לעתיד. "אני לא מסוגל לחשוב יותר מדי רחוק, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר או מחרתיים. אני באמת לא יודע לומר אם אשתתף באולימפיאדה הבאה בריו". רם טוען כי מלבד השינוי בחשיבה, גם הגורמים הפיזיים צריכים להילקח בחשבון לפני כל תחרות. "אסור לשכוח שהוא מתאמן לתחרויות בדרגת נכות קשה יותר ממה שהוגדר לו, הקשיים האלה ניצבים כאתגר עבורו בכל פעם מחדש".

 

בניסיון להתגבר על התחושות הנפשיות, חיזק ממיסטבלוב את אהבתו לדבר מול קהל: "כשאני לא מתאמן, אני פשוט מדבר" הוא צוחק. מלבד האימונים הוא למד קורס הנחיה, ובחודשים הקרובים יסיים קורס מאמנים אישיים (קואוצ'ינג). בעבר נהג להרצות על סיפורו האישי "יש לי הרבה מה להגיד ואני תמיד שמח כשרוצים להקשיב לי". עם זאת, מאז התאונה זוכה ממיסטבלוב להרבה פחות חשיפה תקשורתית. זה מעציב אותו, אבל הוא לא מתייאש. חשוב לו להעביר מסר לעולם ולהרגיש שהוא השפיע על אנשים "צריך ללמוד להסתכל זה לזה בעיניים ולשאוף לשוויון בין כולם. לכל אחד סיפור חיים שונה, וזה מה שמיוחד בנו" הוא מדגיש.

 

על ההבדלים ביחס הכספי והתקשורתי שקיימים בין הספורטאים הפאראלימפיים לאולימפיים - ממסיטבלוב לא מתלונן. "יש נושאים שהמדינה מתקדמת בהם לאט, אבל השינויים שעושים הם לטובתנו. אני מאמין שאם אדם צריך לקבל משהו, בסוף הוא יצליח לקבלו" הוא מחייך חיוך רחב, שובה ושווה זהב, ושילוב השמחה והעצב שבו הופך אותו ליפה יותר. החיוך הזה הוא סימן ההיכר שלו, והוא שמעיד על כך שנשאר בו ניצוץ קטן של אופטימיות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©