הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא יכולה יותר
 
לאור טוביה נמאס להחליט שנמאס לה ואז להתחרט. היא רוצה שממש לא יהיה לה אכפת, כי בעיניה אדישות היא הדרך הטובה ביותר להישאר
מאת אור טוביה | 29.06.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כל פעם מחדש אני מנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר. בבית, בעבודה, עם החברות ואתך, כשאנחנו משוחחים בטלפון - אני שמה את המסיכה. מנסה שלא תשמע את הקול הצרוד שלי ותגלה שאני שוב בוכה, כי הלב שלי נשבר. שוב אותו גוש בגרון חונק אותי ואני צרודה, שלא תראו כמה והעיניים אדומות. נמאס לי לשמוע את המחשבות שלי מדברות חזק יותר מהקריין ברדיו, ומהדמעות שזולגות ללא הפסקה. בעיקר נמאס לי להחליט כל פעם מחדש שנמאס לי, ואז להתחרט. אני מותשת מלחשוב שאתה הולך להיפרד ממני או לדמיין איך אני נפרדת ממך, ואז להגיד לעצמי שעדיין לא מאוחר ואולי עוד אפשר להציל אותנו.

 

אני רוצה לומר לך כמה אני אוהבת אותך, וגם כמה אני לא אוהבת את איך שאתה אוהב אותי. אני רוצה לברוח רחוק ממך, אבל שתישאר קרוב. אני רוצה להרגיש, אבל אין לי כבר כוח לכאוב. כל פעם מחדש אני חושבת שהיא הגיעה - נקודת הסוף רודפת אותי ומזכירה עד כמה היא קרובה. אבל אז אנחנו נפגשים, רבים ומשלימים. לכמה רגעים אני נזכרת למה התאהבתי בך מהתחלה, ואתה מבטיח שתבוא, ואולי יהיה לנו קצת זמן יחד. "טוב מאמי" אני עונה, אך ברגע שזה נגמר מגיעה הסטירה.

מה זה שווה אם הוא אוהב אותי רק ברגעים הטובים, רק כשאני שמחה?
תצלומים: sxc

אני כל כך רוצה להיפרד ממך ולהשתחרר מהסבל, אבל הקול הפנימי אומר שאני עדיין לא מוכנה. "לא נלחמת מספיק. זה הכול באשמתך. תהיי שמחה, רק ככה הוא יאהב אותך כמו פעם" הוא מטיח בי ללא רחמים. "אבל מה זה שווה, אם הוא אוהב אותך רק ברגעים הטובים?" משיב לו הקול האחר. שני הקולות רבים וצועקים כל כך חזק, עד שאני כבר לא יכולה יותר לשמוע. או שאולי אני לא רוצה, כי אז אצטרך לקבל החלטה.


אני משקרת שהכול בסדר, והגוש שוב מוצא את דרכו לגרון. הדמעות מפלסות את דרכן וחודרות את המחסומים שבניתי. הדמות החזקה והמאושרת שאני מראה לעולם - לא יכולה להיהרס, בטח לא עכשיו. הרי כולם בטוחים שהחיים שלי מושלמים - לימודים, עבודה טובה, משפחה חמה וחבר אוהב - אז למה להרוס להם את האשליה? לא זה עדיין מוקדם מדי לפוצץ את הבועה. 

 
הבנתי שהפתרון הטוב ביותר הוא אדישות. כי אם נמאס לי כל כך לכאוב, אז אולי פשוט עדיף לשתוק ולשכנע את עצמי שלא אכפת לי. לפעמים זה מצליח, ואולי כך באמת כבר לא יהיה לי אכפת. אני בוחרת להוציא אותך מחיי בדיוק כפי שהכנסתי אותך אליהם - בהדרגה. בהתחלה לא תחכה לי כשאחזור מהעבודה, בצהריים לא אזכה לחיבוק חם ולמחרת לא ניסע לים. לאט לאט ייעלמו כל אותם רגעים קטנים, שעד לא מזמן נלחמתי בשבילם. אולי כך יתייבשו הדמעות בעיניי. האם סוף סוף אהיה מאושרת? לא יודעת, אולי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©