הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ממול, על הספסל
 
יפעת ג'רבי רצתה להכיר מקרוב הומלסים בדרום תל אביב, וגילתה כמה הם כמהים לקצת התייחסות אנושית
מאת יפעת ג'רבי | 16.07.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כשמתקרב מזג אוויר קיצוני השמועה מגיעה אליהם. חורף היא העונה השנואה עליהם. בקיץ יותר קל. בעולם שלהם כל בניין נטוש, תחנה מרכזית או קניון הם רעיון למחסה, בית זמני ללילה, ואם יהיה להם מזל אולי אף לכמה ימים. בעוד יום שגרתי היא מאכילה את היונים בכיכר המרכזית ברחוב לווינסקי. "מסכנות, אף אחד לא דואג להן" היא מדשדשת בתוך העגלה שלה, מוציאה כיכר לחם שאספה מפחים של כמה מסעדות ונוגסת בו. "זה ממש טרי וטעים מהיום, עשרים שקיות כאלו אספתי היום, כמה שהלחם רך. אני אוהבת את אלו עם הנקניק" היא מחייכת בניצחון. לא מעלה על דעתה שאולי זה מקולקל.

 

כששואלים אותה לשמה, עליזה עונה בחספוס "ואם אגיד מה ייצא לי מזה? תעזרו לי?" אך מתחת לדמות הקשוחה ולנפש הפצועה מסתתרת אישה שעדיין אוהבת את החיים, דעתנית ובעלת ביטחון. "כולם מתים עליי פה" היא מסננת, ועיניה הירוקות כעיני חתול מתבוננות בכעס באיש אחר שמאכיל את היונים, ומספרת שהוא מתחרה בה. אך היא פה כבר שנים, ואין מי שאוהב את היונים יותר ממנה. "היי" היא זועקת לעבר שני ילדים שהבריחו את היונים האוכלות "למה אתם עוברים מפה?" ומסננת כמה קללות לעברם.

 

ומי דואג לעליזה? נראה שאף אחד. בינתיים היא ישנה במחסן נטוש. סבתא לשניים, ילידת 1948 ומזה כמה שנים היא חיה ברחוב, ולא ממש מבחירה. המצב הידרדר מאז שבנה, שאיתו התגוררה, הכיר את אשתו. עליזה מתארת אותה כשטן שלדבריה, שולטת בבנה ובשתי נכדותיה, וכולם מפחדים ממנה פחד מוות. היא גם טוענת שהאישה שלחה שני ערבים לקומה השישית בבית החולים איכילוב "לטפל" בבן שלה, והם חתכו לו את הוורידים ביד וברגל שמאל. היא לא מסבירה מדוע וקופצת מיד לנושא אחר, תוך שהיא  פולטת שכלתה גם מתעסקת עם ערבים. "אז אני עושה מצווה" היא פולטת בקול שבור ומצביעה על היונים "זו המצווה שלי".

 

עליזה משתדלת להתקשר לבנה מדי כמה ימים, כדי לשאול מתי תוכל לראות את נכדותיה. כשהוא מודיע לה שאשתו בעבודה, רק אז היא יכולה לבקר אותן לזמן קצר בלבד. לטענתה, העוזרת הסוציאלית לא עושה כלום. היא מספרת על ריבים רווי קללות ביניהן, ומעצבן אותה לראות שהן מעולם לא צידדו בה אלא רק בכלתה. הסיבה לדעת עליזה, מגוחכת ככל שתישמע, היא ששתיהן בוכריות. היא התפנתה מדירה שחברת חלמיש שדואגת לדיור ולשיקום שכונות בתל-אביב, נתנה לה, כיוון שהשכנים התעללו בה, ואף חוררו את הקירות בדירתה.

"אז ניפגש פה היום בלילה?" שואל יוסי בחיוך החושף שלוש או ארבע שיניים
תצלומים: זהר שעוני

עד לפני 15 שנה היא הייתה נשואה וגרה בדרום תל אביב, באזור שוק הכרמל. "גם שם היו אנשים משוגעים" היא מספרת בעצבנות, וחושפת ורידים בפניה הקמוטות. החיים לא חייכו אליה אז. בעלה היה מכה אותה "הוא היה מדביק לי את הראש בקיר". היא גידלה את בנם היחיד לבדה, ונלחמה לקבל עזרה סוציאלית, מאחר שהבעל לא בדיוק עבד. היו פעמים שברחה ממנו, ושוב מצאה עצמה חסרת בית, ישנה ברחוב עם בנה התינוק במשך ימים. כיום הבעל מגיע לראות את הנכדים ומתעלל. ברגעים אלו קולה שוב נשבר "אני בוכה יום ולילה על מה שהוא עושה לבן שלי ולנכדים". קשה להחליט אם להאמין לה, אבל עוד יותר קשה שלא לרחם על חתולת הרחוב הזאת. אם הסיפורים  נכונים - קל להבין מדוע איבדה מעט אחיזה במציאות.

 

אבל אז שוב פרץ של מעט אופטימיות מחשידה עולה בה "אין רחוב יותר נחמד או פחות נחמד. מדינת ישראל יפה והסודאנים פה טובים. הם לא אלימים, ולא מציקים לי". היא גם לא מוטרדת מהזונות "אף פעם לא הציעו לי". היא לוחשת שהיא בעיקר מפחדת מהיהודים, ושבכלל בני אדם הם רעים, ואנשים לא יכולים לראות מישהו אחר מרגיש טוב, כי כולם רוצים לאכול זה את זה. כבר שעת אחר הצהריים, היא מתבוננת לעבר השמיים המתכהים ויודעת שזה הזמן לעזוב, למצוא מקום להעביר בו את הלילה. היא מתעופפת לה כמו היונים. רחוב גליל הסמוך הוא עוד רחוב אפל בדרום תל אביב אליו אנשים רגילים לא מגיעים.

 

במציאות כמעט מקבילה לעליזה, חיה אנטליה (38) עולה יהודייה שגורשה מאירלנד. באזור נראים נרקומנים וזונות שעומדים למכירה כבובות בחלון ראווה מחוץ לחנויות סקס זולות. "את עובדת"? מסנן מישהו לעברה "כמה את רוצה? 200, 300?" הוא ממשיך לצעוק. היא מתעלמת כאחת שכבר רגילה לקבל הצעות כאלו וצועדת במהירות, מכוסה בשמיכת הצמר שלה, לעבר חדר המדרגות של בניין נטוש, בו היא מבלה את מרבית הלילות שלה.

 

היא קוראת לבניין הנטוש מוזיאון ומצביעה על התקרה בה תלוי נחש קוברה מפוחלץ. חוץ מזה קשה להאמין שהיה פה פעם מוזיאון. "צריך למצוא את המקום אליו שייך הנחש" היא אומרת בחשש "אני למדתי באוניברסיטה באירלנד על הנחש הזה". מעל חדר המדרגות בו היא ישנה, בחדר קטן ונטוש ישנה בחורה שחורה לה היא קוראת פיראטית. "אנחנו ידידות של סיגריות. מתי שיש סיגריות אנחנו מעשנות ביחד. היא מצחיקה אותי, וזהו. וזהו". היא חוזרת על המילה ובכך מבהירה כמה קשה למצוא חברים אמיתיים ברחוב.

אם הסיפורים שהיא מספרת נכונים, קל להבין מדוע איבדה אחיזה במציאות
תצלום: זהר שעוני

אנטליה מסרבת להצטלם, מחשש שהמשטרה של "המוזיאון" תגלה שהיא ישנה כאן כבר כמה שבועות. נראה כי בריאותה הנפשית מעורערת, אחרי חודשים של הישרדות ובדידות. כשהיא רואה את המצלמה, היא נבהלת ומבקשת לצאת. לאנטליה יש זיהום, או כפי שהיא מכנה זאת אקזמה, המכסה את חצי הלחי הימנית שלה, שנגרם כתוצאה ממחלת הסרטן. אנשים ברחוב בוהים בה ונרתעים מהמראה. למרות שהיא טוענת שסיימה את הטיפולים, היא נראית חולה מאוד. "אם אני פוחדת מהקור?" היא חוזרת על השאלה ועונה תשובה מעוררת הערצה  "עד עכשיו לא היה כל כך קר". אנטליה משתדלת לא לחשוב על זה, וכשמגיע מזג אוויר סוער היא מנסה להתכונן כמה שאפשר.

 

אנטליה התגלגלה לרחוב כיוון שחלתה ולא יכלה להמשיך לעבוד. היא טוענת שהעירייה עזרה לה במציאת מקום לינה ובהשגת אוכל, אך בית המחסה בו ישנה גירש אותה בגלל הזיהום שהפחיד את שאר הדיירים. היא משפילה מבטה לרצפה כמקבלת את רוע הגזירה, ומבינה מדוע אנשים לא רוצים בחברתה. כשהזיהום יעבור, היא תוכל לחזור. כבר שבעה חודשים היא ברחוב. כשמתבוננים בתווי פניה היפים ועדים לטוב ליבה קשה שלא לחוש פספוס. נשמה אבודה שחייה יכלו להתגלגל לגמרי אחרת. בספסל לידה מציעה לה אישה מנת פלאפל והיא מסרבת בביישנות, אך כשהאישה מתעקשת היא נענית לבקשתה, ואוכלת במהירות ובחשש תמידי שמלווה אותה. כמה אירוני ששני רחובות מכאן, מרחק כמה דקות הליכה, נמצא רחוב רוטשילד היוקרתי.

 

גילו של יוסי (שם בדוי) לא ידוע, אך כבר במבט ראשון ניתן להבחין שהוא מאוד מבוגר. "אז ניפגש פה היום בלילה" הוא שואל בחיוך החושף שלוש או ארבע שיניים בלבד, עדיין מסרב להאמין שאיבד את כוחו עם נשים. מודע למצבו או לא, הוא מזמין לדייט את הבחורה שיושבת מולו בספסל, ואומר שיש לו כמה שקלים, ושהוא רק רוצה לדבר. הוא  מספר שנקלע לחוסר דיור זמני ורואים את הבושה על פניו. אך אם תשאלו את דיירי הרחוב, הם יספרו שכבר שנים הוא מסתובב ברחובות.

 

אנשים זורקים מטבעות

 

לאחרונה עזרה לו קרובת משפחה ונתנה לו לישון בדירתה תמורת 50 שקלים ליום, אך זה היה סידור זמני שמהר מאוד לא מצא חן בעיניה. "היא לא רוצה לגדל ילד בן 50" הוא מצחיק את עצמו עד שכמעט נחנק. "אין בינינו כלום" הוא מספר. "אני בהתחלה רציתי, אבל היא אמרה שאנחנו קרובי משפחה, וזה לא מתאים" הוא מסביר באדישות כאילו לא מבין מה לא בסדר בתמונה שכרגע צייר. גם לפני שבע שנים גר אצלה עשרה חודשים. חברים עזרו לו לפעמים, אך גם הם התפזרו, לדבריו. קשה לו למצוא עבודה רגילה, ונדמה שכשהוא מוצא  - הוא נזרק ממנה מהר, ומפה הדרך לרחוב די קצרה.

 

"אני עובד במוסיקה, אני בכלל נגן" הוא מספר בחיוכו האופטימי שכלל לא מסגיר את מצבו. לפעמים הוא יושב מחוץ למסעדות בשדרות רוטשילד ומנגן בחליל ובתוף, ואנשים זורקים מטבעות שמספיקים לו לכמה ימים. "אבל אין כסף לאנשים" הוא סותר את עצמו בפעם המי יודע כמה ומעלה תהיות לגבי זיכרונו. "הם מאוד אוהבים את המוסיקה שלי" הוא מתגאה כמסרב להשלים עם גורלו. הוא נראה מאושר וניחוח יותר מהרבה אנשים שיש להם קורת גג. 

 

"אז ניפגש בערב או לא?" הוא חוזר ושואל את ההיא מהספסל ממול בסוף השיחה. "אני אחכה לך פה בשבע" הוא קובע ומצביע לעבר גג נטוש. בעבורו זה לגיטימי לחלוטין להזמין בחורה לדייט במקום שכזה. דמותו מתרחקת במעלה השדרה, הוא מתחפר בשמיכתו לעולם בו האויב הכי גדול הוא הקור. בעוד שבעולם האמיתי לפעמים מתגעגעים לאויב שכזה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כתבה שהיא כמו יצירת אומנות
מאיה 16.08.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©