הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא כמו פעם
 
אורטל ניצחון מתגעגעת לחברה הכי טובה, ומנסה להבין למה הפכו זרות
מאת אורטל ניצחון | 14.07.2013
 

נפגשנו ברביעי, היא נשארה כמו שהייתה. באמת לא מובן לי מדוע התרחקנו כל כך או למה היא החליטה שהיא פונה לחברה אחרת במקומי. אולי בגלל שאני נוטה להפוך לאבן ברגעים שאני אמורה להילחם על מה שמולי ועל מה שצריך לעבוד עליו.

 

אני שולחת הודעה כביכול סתמית שמשדרת רצון לחזרה לשגרה, שבה זלזלתי. היא עונה בשמחה וגורמת לי להתגעגע לימים שהרגשתי בנוח לספר לה הכול בלי לחשוש מתגובה, כי היא הרי מבינה אותי הכי טוב ולעולם אינה שופטת. היא תמיד יודעת לקבל באהבה. מי כמוני יודעת שאין הרבה אנשים כאלה היום, במיוחד מולי. אין עוד מישהו בעולם ששונא יותר ממני את העובדה ששופטים אותו ומציקים לו כל הזמן. "נלך לים ואחרי זה נקנה שטויות באלנבי" היא מציעה ממש כמו פעם, כאילו כלום לא השתנה ולא עברו שנתיים בהן כל חיי השתנו ושבמהלכם נעלמנו זו לזו.

 

היא שחררה אותי לחופשי ברגע שמצאה את האחד שלה, ואני לתומי חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. טעיתי. אני לא זקוקה לאיש חוץ מהחברה הכי טובה שלי, האחות שתמיד רציתי. הבחורה היחידה שלא אכזבה אותי ושתמיד רצתה בטובתי, גם כשלא הבנתי זאת וחיפשתי סיבות להצדיק את מעשיי. כשמצאה את כיוונה ועברה לגור עם החבר, נדחקתי לצד וכעסתי. לא ידעתי להילחם על מקומי. מהכעס יצאו דברים שאפילו אלכוהול לא מצליח לשחרר, במיוחד בניסוחים מסוגננים שפוגעים ישר במטרה. אז שחררתי והמשכתי בשלי. רק שלא ידעתי ממה אני משחררת בכלל.  

ישנם רגעים מעטים בהם לבי מתכווץ ואני חשה צורך להתקשר ולספר
תצלומי אילוסטרציה : sxc

לאחר מהמורות ומורדות כל כך גדולים בחיינו היא תמיד הייתה הנחמה שלי, ומאז ההתרחקות אני לא מרשה לעצמי לחשוב על מה שאיבדתי. כל פעם כשקרה משהו מכאיב שהורס, התנחמתי בעובדה שיש מישהו שדואג לי ומקבל אותי כמו שאני. מה שהיה כמעט קשר דם בין שתי חברות הפך לזר ומוזר. כי עכשיו לא יודעים מה להגיד ואיך להגיב ולמה בכלל נעלמנו זו לזו לאחר תקופה כל כך ארוכה של תמיכה הדדית.  

 

אני מגיבה באטימות לאותם אנשים כי קשה לי שהם ממשיכים הלאה בכזו קלות בלעדיי, כשלבי עדיין צמוד אליהם, וקשה לו מאוד להרפות. קשה להמשיך בלעדיהם כשכל דבר שלישי שאני חווה בשגרת היומיום אני אוגרת בפנים ומחכה לרגע בו אחלוק אותו איתם. אך עם הזמן החוויות הצטברו - וכבר אין מקום לשתף אותן, כפי שהתרגלתי. הקשר כבר לא אותו קשר. ישנם רגעים מעטים בהם לבי מתכווץ ואני חשה צורך להתקשר ולספר. אך הכוונה נעלמת כשאני מבינה שעליי לשחרר, ללמוד מטעויות קודמות ולהשלים עם המציאות והעובדה שלא כולם חושבים כמוני ולא מתנהלים באותו אופן. לקח לי רק שנה וחצי של שיחות עם פסיכולוגית בשביל לקבל זאת.

 

כשכל אחת הייתה צריכה לחזור לחייה ולעוד משמרת בעבודה, בעודנו אומרות שלום כמעט בכיתי. אחרי שהלכה, כעסתי על עצמי והרגשתי אשמה. ברור לי שלטנגו צריך שתיים אבל כשיש לנו ביד בן אדם שאוהב אותנו אסור לנו לתת לו ללכת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©