הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בדרך לעצמה
 
כחוזרת בשאלה, אביטל לוי לא תיארה לעצמה את התרוממות הרוח שתחווה דווקא כשבחרה לעלות לקברו של ר' שמעון בר יוחאי
מאת אביטל לוי | 05.08.2013
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

בראש ובראשונה ידעתי שאני צריכה למצוא את עצמי שוב, לאסוף את כל החלקים שבי שהתפזרו והשאירו אותי ריקה. חיפשתי את הדרך שתאפשר לי להמשיך בשלווה, ובכל עצירה לאסוף משהו קטן שאבד. השנה האחרונה לא הייתה קלה במיוחד ורצופת עליות וירידות. פעמים רבות נאחזתי בעניינים גשמיים, שאפשרו לי בריחה מהמציאות אך רק לכמה רגעים כי תמיד היא חיכתה שם כשחזרתי.

 

לפעמים השהות הממושכת בציר הזמן האסקפיסטי הופכת את השיבה למציאות להרבה יותר קשה. החלטתי להתמודד עם הקשיים, וגם כשהדרך נראתה ארוכה לא הסבתי פניי לאחור. הגיע הזמן להתקדם. חברה טובה הציעה לי לנסוע להר מירון, לקבר רבי שמעון בר יוחאי. בעודה מספרת על הרעיון, הבחנתי בעיניה שהתמלאו בהתרגשות לא מוסברת ומצד שני לשקט נפשי מעורר קנאה. המון זמן לא ראיתי עיניים שרואות דברים שהמון אנשים שואפים לראות ולא זכו לכך. קיבלתי את הצעתה והחלטתי לנסוע.

 

ידעתי שזו הזדמנות טובה להתחלה חדשה. עמדתי מול הקבר המכוסה בניילון קשיח במיוחד והתאוננתי על עניינים חדשים וישנים שהייתי רוצה שיקרו או שייעלמו. קראתי את התיקון הכללי והתכוונתי לכל מילה. בעודי מתפללת, רגשותיי צפו  ללא כל שליטה, וגרמו לי להבחין בדברים שבעבר לא ייחסתי להם חשיבות. עמדתי שם בעיניים דומעות וניהלתי מונולוג ארוך מהול בכאב ובשמחה. כנראה שהתשובות, גם אם מעורפלות, תמיד היו שם, אך  סירבתי לראות אותן.

בעיניים דומעות ניהלתי מונולוג ארוך מהול בכאב ובשמחה
מתחם הקבר של ר' שמעון בר יוחאי. תצלום לובי : Daniel ventura

התבוננתי סביבי וראיתי את כל הנשים, דתיות וחילוניות, שהתקהלו במקום אחד ומאמינות בכל ליבן שמפה תגיע הישועה. זה די מוזר, אני מודה. הן היו שונות זו מזו, אבל במבט מעמיק יותר ראיתי בהן משהו זהה, שכנראה גם היה בי. הסבתי שוב את מבטי לספר הקטן הנמצא בין ידיי, והתפללתי מתוך כוונה פנימית, באופן שבו אני מדברת רק עם אלוהים. דיבור שמהול בכעס, עצב, ציפייה ובתקווה אחת קטנה שאולי סוף סוף אמצא מקלט לנפשי ואתקרב שוב לעצמי.  

 

בסיום התפילה ירדתי במורד המדרגות לעבר מקום קטן חשוך המואר בנרות שהדליקו אנשים שביקשו בקשות שונות. חלקם כבר כבה, אחרים עומדים לכבות, והשאר חדשים ומאירים יותר. הדלקתי את הנר הקטן שלי שבהמשך נבלע אורו, עצמתי את עיניי וביקשתי את שלבי חפץ. הרחקתי את הנר שלי מהשאר, אינני יודעת למה. אולי קיוויתי שככה בקשותיי יתגשמו לפני כולם. כבר הרבה שנים חזרתי בשאלה וזה לא סוד שאינני מדברת עם אלוקים יותר. זו הסיבה שאני חשה שאין לי זכות להמשיך ולבקש ממנו דברים כבעבר. בצאתי משם התבוננתי על כל הנרות ובמיוחד על אחד מרוחק שעמד לבד.

 

בנסיעה חזרה הביתה, הסתכלתי על הנוף המרהיב, על כל הירוק שסביבי והקשבתי לשקט, מלאת אופטימיות ורוגע נפשי. חייכתי מבעד לחלון וחשתי סיפוק פנימי על כך שהייתה לי הזכות להיות במקום הזה, לדבר אל הצדיק ועל כך שתחושותיי הגיעו אליו משום מקום. אני אכן מאמינה בכך.

 

בלי לשים לב הרגשתי משוחררת יותר, נקייה, ומוכנה לצאת לדרך חדשה לגילוי האני הפנימי שלי. הרוחניות של המקום, והקדושה הבלתי נתפסת בו מילאו לי חללים רבים שהתרוקנו במהלך חיי. לו יכולתי הייתי מגיעה לשם כל יום, לכמה רגעים. אני נזכרת בקדושה שחשתי, בחיבור העצום לעצמי ולרצונות שלי, ברגעים בהם אף אחד לא יכול היה להוציא אותי משלוותי. שם זו באמת הייתי אני, בבדידותי ובאמונתי החזקה בבורא עולם. יכולתי להרגיש את עצמי מתמלאת בעוצמות, אפילו אם רק לרגע קט. נשמתי את האוויר הצלול מבעד לחלון ושבתי הביתה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©