הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרי הכול אני שיר
 
דווקא כשהרגישה שהיא הולכת לאיבוד, אורטל ניצחון הגיעה להבנה איפה בדיוק היא רוצה להיות
מאת אורטל ניצחון | 12.10.2013
 

 

 >>> העמוד של הזיקית בפייסבוק

 

 מגיל צעיר אני זוכרת איך אבא שלי היה פותח רדיו בשבת בבוקר, וכולנו היינו מקשיבים לשירים עד אחר הצהריים. במבט לאחור, אולי מפה הגיעה ההתמכרות שלי למוסיקה. השריטה והאובססיה לקלוט כל שם של שיר, להקשיב למילים כל לילה במיטה, ולהתמכר לאוזניות וללחיצה על כפתור ה-PLAY עד שאני נרדמת. הרטט בלב כשאני שומעת שיר מסוים או הצמרמורת בהופעה חיה שגורמת לי להרגיש בבית. מוסיקה מלווה אותי בכל תחושה או כאב בלב - התאהבות, הגשמה, קנאה וקוצר רוח. ממנה הגיעה גם ההתאהבות בכתיבה.

 

בהמשך הבנתי ששיר הוא כמו בן אדם. שיר יכול להקים אדם מהקבר ולגרום לו להלך מולנו, להזכיר לנו רגע או רגש שכבר שכחנו או שרצינו לשכוח. אבל לתת-מודע שלנו חוקים משלו, ותמיד יהיה השיר שיצבוט במידה המדויקת כדי שנרגיש שהוא הופך לשלנו, לא משנה מי כתב אותו ועל מה הוא נכתב. זה תמיד יהיה השיר שלי.

 

והיום, בעיצומם של הלימודים לתואר, אני מרגישה ברכבת הרים שכבר לא מרגשת אותי. אני באמצע הלופ, וכל מה שבא לי זה לעצור באמצע הסיבוב ולרדת למטה. הלכתי בדרכים שחשבתי שציפו ממני ושאני ציפיתי מעצמי, כי חשבתי שהם נכונים והם הלב. אבל איכשהו הלכתי לאיבוד בדרך, בין מניעים של הגשמה לכאלה של הוכחה, במירוץ שלא נגמר. אין לי שום בעיה עם מירוץ, רק שאני מרגישה במירוץ הלא נכון. תואר בתחום שמעניין אותי היה נראה כמו הבחירה הכי נכונה, אבל היום הבנתי שמתוך כוונה אמיתית לממש את עצמי, כנראה שבחרתי לברוח להישגים ולעיסוק.

הנשמה תבער עד שאהפוך את הדפים העמוסים במילים לשירים חיים וקיימים
תצלומים : sxc

עם נפילת המתח הגיעה גם ההבנה. עכשיו הנשמה מבקשת לחזור למקומה, לאן שכבר מגיל קטן היה לי ברור שאגיע. רק שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהצרחות, נדודי השינה והפחד של פספוס ההזדמנות. מהתעסקות בלתי פוסקת רק בזה. בפרץ השראה אני מאמינה שהגיע הזמן, והיום אני יכולה. יותר אין דחיות. הזמן לא מחכה לי.

 

וכשהלב רוצה, אין אחד שמצליח לגרום לו לשתוק. ולכן אני מודה לו על ההתעקשות הבלתי פוסקת. כי ביחד איתה הבנתי שהדרך מתפתלת, והזמן עושה את שלו. הגיל כבר לא רק מספר הוא הפך למשהו מפחיד. עם הגיל באים המוכנות להתאבד על הכול, בלי לוותר, האומץ והכוונה האמיתית לביטוי הנכון שתמיד התחבא בי ותמיד הרגיש בו בבית.

 

אם לא עכשיו, אז הנשמה תבער ותתחנן אליי עד שכן אממש אותה ואהפוך את הדפים העמוסים במילים לשירים חיים וקיימים. הם יצאו ממני וילכו הלאה לדרכם, לאנשים אחרים, כדי שיהפכו לשלהם ויזכירו להם דברים שהם רוצים או לא רוצים לשכוח.

 

אולי הבריחה לאיבוד נבעה מהפחד וחוסר הביטחון. הרי הם תמיד קיים בנו השביל שאנו יודעים שניאלץ לעבור בו, אך לא יודעים מה טמון בסופו - הצלחה או כישלון. והפחד מכישלון משתק אותי עד כדי כך שהוא גורם לי להאמין שאני עושה משהו שאני רוצה, למרות שהנשמה סובלת. ממש כמו במערכת יחסים לא בריאה, כזו שלא אמורה להיות, אבל אנחנו מתעקשים להישאר בה מתוך הפחד שלא נמצא משהו טוב יותר או שגם אם נמצא - לא באמת נצליח להחזיק בה.

 

יש דברים גדולים מאיתנו. וזו בדיוק הסיבה לכך שהפסקתי להילחם ברצון של מה שקיים בי לא נותן לי מנוח בשלוש בלילה ומכריח אותי לקום ולכתוב. להוציא מתוכי הכול אל הדף, ורק אז כשהכול פרוש לפניי, אצליח להירדם. לכל אחד יש את הסיבה והתכלית לכך שהגיע לעולם הזה. והיום כבר ברור לי שזו הסיבה שלי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אורטל
שובל 16.10.2013
 
תודה :)
אורטל 18.10.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©