הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין לנו סיכוי נגדם
 
אלכס צ'רביאק החליט לצאת למלחמה בספאם, חשב שהחוק יעזור לו, ונכשל. בדרך הוא גילה שהבירוקרטיה עושה מאיתנו צחוק
מאת אלכס צ'רביאק | 16.11.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

"רוצה 4,000 ש"ח נוספים בחודש, מהבית, בזמנך הפנוי? לפרטים/הסרה סמס: 8". לפי חוק הספאם הודעה כמו זו אינה חוקית אך עדיין מקובלת אצל המפרסמים. חוק דואר הזבל שחוקק בשנת 2008 אמור היה לשחרר את הצרכנים ממטרד ההודעות הפרסומיות. אך נראה כי המפרסמים מצאו שיטות חדשות ומגוונות כדי להתעמת מול המחוקק, שבכל מקרה לא אוכף את החוק שיזם בעצמו.

 

אין ספק כי הודעות כאלה ואחרות מציקות לנו מדי יום ופוגעות בזכותנו לפרטיות, ויש הטוענים שגם ברכוש, משום שהצטברותן בכמויות גדולות מקלקלת את שרתי המחשב או התוכנה. לפי החוק, שהוא תיקון לסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) אם מדובר בפרסומת הנשלחת במייל, המפרסם מחויב לציין זאת בכותרת. במידה שההודעה נשלחה ללא הסכמה, הצרכן יוכל לקבל סכום של עד 1,000 שקל על כל הודעה בלי להוכיח שנגרם נזק כלשהו.

 

יתרה מכך, קבלת הודעה נוספת לאחר אי הסכמה מפורשת, יכולה להוות עבירה פלילית ודינה קנס של מאות אלפי שקלים. גם במידה שהמפרסם אינו משאיר את פרטיו בהודעה הוא עשוי לקבל קנס של 70 אלף שקלים. למרות זאת, אין צורך למהר לקנות כרטיס לטיול בהרי ההימליה כי מתוך עשרים פסקי דין בנושא, רק אחד עסק בסכומי עתק הקרובים לאלה שצוינו, ואילו כל השאר מדברים על ממוצע של פחות מ-1,500שקל פיצוי לתובע. בנוסף, בחלק מהתביעות שבהן המפרסם זכה לעונש כספי הוא חויב לתרום אותו לקהילה.

הצרכן לא רק כבול אל מול המפרסמים, הוא אפילו לא יכול למצוא אותם 
תצלומים: sxc

החלטתי שאני לוקח יוזמה ותובע את אותם עוברי חוק שהטרידו את חיי לא מעט. הדבר המעניין הוא שכל ההודעות שקיבלתי לא כללו את המילה "פרסומת" בכותרת או את פרטי המפרסם כפי שמחייב החוק. יתרה מכך, בחלקן לא הייתה אפשרות להסרה עצמית מרשימת התפוצה שקיימת אצל המפרסם כך שהדרך אל העושר נראתה קצרה מתמיד. חוסר המידע של פרטי המפרסמים היווה בעיה. הסיכוי היחיד להגיע אליהם היה ממספרי הפלאפון שמהם נשלחו ההודעות. הפקיד בבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון הסתכל עליי בפליאה, ואמר שאינו יכול להגיש את התביעה ללא פרטי  הנתבע. הוא הפנה אותי לתחנה הבאה, בתקווה ששם אקבל מענה.

 

כשהגעתי לתחנת המשטרה בראשון לציון נהיה עוד יותר מעניין. אחד השוטרים שישב מולי הבהיר שאין ברשותו כל אסמכתה כדי להוציא ולו פרט אחד מתוך מספרי הפלאפון שהראיתי לו. "זה לא בסמכותנו" קבע האיש במדים הכחולים בלי לתת סיבה מוצדקת. "איך זה יכול להיות? זה חופש המידע" עניתי לו. את אותה טענה הפניתי לחברות הסלולר, אך גם שם נעניתי בשלילה. שיא חוסר האונים בתחנת המשטרה היה כששוטר נוסף נכנס לחדר ואמר שלא מזמן טיפל בתיק דומה של תושב העיר. "אין לך סיכוי נגדם. הם שולחים את ההודעות ממחשב שהשרת שלו נמצא בחו"ל, המקרה האחרון היה בצרפת, ככה שהסיכוי להגיע אליהם שואף לאפס".

 

לאט לאט התמונה התבהרה. הצרכן לא רק כבול אל מול המפרסמים, הוא אפילו לא יכול למצוא אותם, גם אם הוא מאוד רוצה בכך. העבירות מבוצעות, אבל אין את מי להאשים. הבירוקרטיה לא רק מאטה את כל התהליך אלא לעיתים, כמו במקרה שלי, אף עוצרת אותו לגמרי. תיקון החוק הפך ללא רלוונטי במקרה הזה. הוא מאפשר למפרסמים להגיע ישירות אל הצרכן, ללא מאמץ או יצירתיות. הרי רוב האנשים לא מוחק את ההודעה שמתקבלת בלי לקרוא אותה או לפחות חלק ממנה, ולכן הוא עדיין נחשף אליה. כשהמצב יחמיר והציבור יחליט שהגיע הזמן להתמודד עם הבעיה, סביר להניח שכבר יהיה מאוחר מדי. אז ההודעות עשויות להיראות כך: "רוצה לקבל סכום של 1,000 שקל  נוספים מכל תביעה? לפרטים/ הסרה אל תסמס כלום כי גם ככה לא תמצא אותנו".
 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©