הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תשפטו לאן נעלמה השפיות
 
זה לקח לא מעט שנים, ועכשיו אורטל ניצחון אומרת שלא משנה מה יגידו עליה, היא שלמה עם עצמה ובטוחה שתגיע רחוק דווקא בגלל התובנות החדשות
מאת אורטל ניצחון | 30.11.2013
 

לאחרונה נפגשתי בחתונה עם חברים מהעבר, ויצאתי משם עם מסקנה אחת: יש אנשים שקשה להם לראות אחרים, כמוני, שמחים, מגשימים את עצמם, שלמים עם מה שהם עושים ועם מי שהם הפכו להיות. פעם חשבתי שאני ילדותית, אבל היום ברור לי שאני פשוט חדורת מוטיבציה. יש שמזהים את זה בי ואוהבים אותי על כך, ולעומתם ישנם כאלה שלא מבינים אותי או שאולי זה נובע דווקא מקנאה. מכל סיבה שלא תהיה - זה בסדר. מכיוון שאין בי שום צורך לרצות אף אחד או להתחבב. הם לא ראויים שאקדיש להם זמן. 

 

ככל שהזמן עובר, ישנם רגעים שבעקבותיהם אני מבינה שהשתניתי, התבגרתי ושאני עושה פחות שטויות. כי הרי אני הכי חשובה והמטרה מקדשת את האמצעים, הכוללים גם התעלמות ממי שפעם הקשבתי לעצתו, כמו אחים שלי. זה מה שהחיים לימדו אותי. לתת מקום לביקורת זה תמיד טוב, אבל אני צריכה גם להיות בטוחה במי שאני, ולאהוב את עצמי.  

ככל שהזמן עובר, ישנם רגעים שבעקבותיהם אני מבינה שהשתניתי
תצלומים: sxc

 

בגלל שאני מיוחדת, אגיע לאן שארצה ושהשמיים הם לא הגבול. אין, ולא יהיה, מי שייקח את זה ממני. גם כשאני על סף ייאוש, והתקווה מתחילה להתפוגג, אלוהים שולח לי סימן, לפעמים אפילו קטן, שמלווה בצרורות של צירופי מקרים מטורפים שמסתיימים בהוכחה נחרצת. בפעם האחרונה שקיבלתי רמז ירדו לי דמעות מהתרגשות. כי הבנתי שיש דברים שבאים מלמעלה ושאני כלי שכשהוא מרגיש שהוא מגשים את עצמו בשיא - גופי רועד, וכך אני יודעת שאני נמצאת בתחנה הנכונה בחיי, ושזה הכיוון היחידי להמשיך בו.

 

מאז ומתמיד החלום שלי היה לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהבת, כדי שלא ארגיש שאני עובדת. להתרגש ממה שעתיד לבוא, ממה שהראש אסף בלילה בשביל המחר, בעבור השיר, הפרויקט או ההגשמה הבאים. זה המקום שמשאיר אותי שפויה בתוך המציאות הבנאלית. אני קצת מרחמת על אלה שלעיתים מתנשאים, כי הם לא באמת מבינים את הסיבות לטירוף או לאהבה למה שאני עושה, ובטוחה שאעשה גם בעתיד. אז יש כאלה שטוב להם לעבוד מ-9:00 עד 17:00. בעיניי הם משוגעים אבל זה בסדר, מפני שאי אפשר לרצות את כולם ועדיף שלא, כי רוב הסיכויים שהם גם ככה לעולם לא יבינו. אז בשביל מה לנסות? מתחשק לי להגיד להם שתמיד צריך לחשוב פעמיים, שהם לא באמת מכירים אותי ואת היכולות שלי. מי יודע את מי אני אפגוש בעתיד ולאן אגיע בחיים. ולחשוב שהם עוד זלזלו בי. איזו טעות. חיו ותנו לי לחיות. 

 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©