הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אריק שלנו
 
למרות הביקורתיות הטבועה בו, יובל פלג מבין למה אריק איינשטיין היה הזמר של כולנו ובטוח שהמורשת שהשאיר אחריו תחיה לעד
מאת יובל פלג | 02.12.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

יש לי סלידה עזה מטרנדים. כאלה שמגיחים ברגע אחד חטוף וסביר להניח שכך גם ייעלמו, המקנים לנו תחושת אחדות מלאכותית, ובעיקר מכאלה הנסובים סביב רשתות חברתיות, נוטפים מקלישאות עד כדי מנת יתר של דביקות פתטית. ההודעה על הגעתו של אריק איינשטיין לבית החולים תפסה אותי בדירה של חבר קרוב. עוד לפני שהספקתי להציף בראשי רק חלק מהמשמעויות שייגזרו במידה שבשורת איוב תגיע - זה קרה. זו הייתה הפעם השנייה בחיי בה שמעתי את אבא שלי בוכה.


כשמאורע מסוים גורם לך לחרוג, ולו באחד מהרגליך בקודש, אתה מבין שיש בו משהו שמצריך חשיבה לעומק. מעצם היותי ביקורתי, אני נוטה להטיל ספק בכל. ולכן, היה זה אותו יצר שיפוטי שהנחה אותי תחילה לנהוג בחשדנות כלפי ההזדהות הטוטלית של הציבור וקולות האבל הצורמים והמדהימים בהיקפם שיצר מותו של איינשטיין. תהיתי האם ייתכן שבכולם הוא נגע? כמה רגעים בודדים, שעיקרם היה זום אאוט על הנושא, הם כל מה שהיה דרוש לי כדי להבין שישנם מקרים מסוימים מאוד שבהם לא ניתנת האפשרות לערעור וחלוקה. והמקרה הזה הוא דוגמה לכך. איינשטיין היה של כולם.

כולם התרגשו, התאהבו, צחקו, נישאו, התחנכו וגדלו בצל יצירותיו. איינשטיין
תצלומים : מתוך חדשות ערוץ 2, 27.11.13

בכל אחד ואחת מאיתנו קיים גנזך פרטי - "האריק איינשטיין שלי". לכל אלו מאיתנו שהתרגשו, התאהבו, נלחמו, הרהרו, צחקו, נישאו, הזדקנו, התייפחו, זעמו, צהלו, נפרדו, כאבו, התחנכו וגדלו בצל יצירותיו של איינשטיין - שוריינו אותם רגעים מכוננים, כשהפסקול שלהם נצרב על ידו. וכשהוא עזב, חזרנו אל אותן נקודות בחיינו. בכינו תוך התרפקות על הנוסטלגיות האישיות שלנו. וכמה שאנחנו אוהבים נוסטלגיות.

 

ומה הלאה? הברירה הטבעית של כולנו תהיה ללא ספק ההכרה שזכינו להיות עדים לתופעה ייחודית במינה. זו שהניחה את אבן הפינה לדברים שעתידים לבוא עלינו לטובה ותישאר אצורה לנצח בלב האתוס הישראלי, אל מול אותם אנשים שטענו כי "תם עידן" או כל גרסה אחרת להתבטאות שכזו. או אלה שבחרו דווקא לנבא חזיונות כאוטיים אודות התרבות והמוסיקה הישראלית בפרט, כל זאת על מנת להדגיש את גודל האבידה. אחייך ואומר שההצהרות הללו די מיותרות וחסרות כל שחר. המורשת שהשאיר אחריו איינשטיין היא אלמותית והוכיחה את עצמה במבחן הזמן, ותצליח להישאר בתודעה גם בעתיד. ובסופו של יום, זה מה שמבדיל בין מוסיקה טובה לבינונית. ובנימה אופטימית, שמטרתה להפיק את הטוב ממה שנותר לנו, סעו לאט.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©