הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מנצח על ענן
 
שגיא פלדמן נזכר בספי ריבלין, שהיה קומיקאי בחסד עליון, ובטוח כי גם במותו הוא ממשיך לצחוק על החיים
מאת שגיא פלדמן | 13.12.2013
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כשאתה גדל על שירים של אריק איינשטיין בצירוף ההומור של ספי ריבלין, זה די לא נעים לשמוע באותו שבוע הודעות על מותם. אומנם אף אחד לא מודיע בכוונה על מוות של אדם אחר, אך מעולם לא אהבתי חמורים שקופצים בראש ויורים לאוויר מילים ללא ביסוס, במיוחד כשזה נוגע לחיי אדם. במקרה הזה, המצב הרגיש לי קצת אירוני, כאילו לקחו ממני משהו אישי, מעין פיסה קטנה של נוסטלגיה יקרת ערך. אומנם השמועות על מותו של ריבלין התבררו כלא נכונות, אך כמה ימים לאחר מכן כבר הודיעו על מותו, הפעם באמת. וכיאה למדינתנו הקטנטנה ולאמן הענק, החלה אותה הרגשה מוכרת ומלטפת שכולם חווים יחד בטוב וברע.

 

כל הרשתות החברתיות הוצפו בזיכרונות מתוקים, כשכל אחד נזכר בסיפור האישי שלו. יקירי הברנז'ה הביעו הזדהות וארונו הוצב בסמוך ל"הבימה" לפרידה האחרונה, כיאה למלך הצחוק. באותו יום שלישי נסעתי באוטו, כשברדיו התנגן "הבית של פיסטוק". כאות הזדהות עם המנוח הצטרפתי למנגינה והתחלתי לזמזם "איזה בית יש לפיסטוק, טיק טוק טיק טוק טיק טוק טיק טוק.". אומנם זה הרגיש לי די דבילי, אך העלה לי חיוך קטן בזווית הפה. מדובר באחד מאותם שירים שכמעט לא משנה באיזו סיטואציה יתנגן, הוא יסחף אותי אל מחוזות ילדותי ויגרום לי לחוות את הילד שבי.

הלך כמנצח עם הרבה גאווה, שלמות וצחוק על החיים. ריבלין
תצלומים: מתוך חדשות ערוץ 2, 04.12.2013

נזכרתי שרק לא מזמן קראתי כתבה על הניתוח שעבר ריבלין בספטמבר 2012 להסרת מיתרי הקול. מדובר בניתוח שגבה ממנו מחיר יקר, אך היה למען בריאותו. הוא איבד את קולו, אבל הרוויח את נשימתו. אני בטוח שהוא לא ידע כיצד ימשיכו חייו ללא קולו, אך התמודד בצורה האופיינית לו והעביר את השנה האחרונה בחייו עם הרבה הומור ואופטימיות אינסופית שאין לדעת מהיכן הקריץ אותה."אני אמן החיים, ויצירת האמנות היא חיי" אמר הפילוסוף סוזוקי, ואין אדם שיותר מזוהה עם המשפט הזה מאשר ריבלין. הוא נשם את היצירה מבוקר ועד ערב וידע תמיד להדביק את הסובבים אותו בקסמו.

 

הוא הקדיש את כל חייו ליצירה, ניצח את הסרטן בפעם הראשונה ובכך חזרה אליו המתנה הכי גדולה שקיבל מלידה - לשמח אנשים, לעורר את כל חושיהם שיצחקו עד שהבטן תכאב ועד שדמעות של אושר אינסופי תזלוגנה. את השבועיים האחרונים של חייו הוא העביר בהוספיס במרכז הרפואי שיבא, מקום שאליו מגיעים בסוף הדרך. אני לא יכול לתאר את הצמרמורת שעוברת בי כשאני כותב את צמד המילים סוף הדרך. אך אני מתאר לעצמי שריבלין הצחיק שם את כל האחיות, היתל ברופאים, העניק אהבת חינם למטופלים והסב למשפחתו אושר בשארית כוחותיו, ורק אז התפנה למנוחתו האחרונה.

 

בגיל 66 עזבת אותנו כמנצח. למרות שיש האומרים שלא ניתן לנצח את מחלת הסרטן, בשבילי הלכת כמנצח עם הרבה גאווה, שלמות וצחוק על החיים. אני בטוח שלמעלה עברת כבר את השביל על יד הענן, זה שהזכרת ב"בית של פיסטוק" והבית המוזר אכן מצחיק וקטן. לא מאמין לכמות האהבה שמרעיפים עליך, אתה יושב לך או יותר נכון מקפץ בין העננים, ממשיך גם במוות לצחוק על החיים ומברך על אותם רגעים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©