הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איפה אני?
 
לפני שבע שנים, בעקבות ביקור מכשף בבית כנסת, החלה קרן נוימן לשמור שבת. היום היא כבר בדרך חזרה
מאת קרן נוימן | 07.01.2014
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אני מסתכלת במראה של האוטו, וחצי מזהה את הבחורה הבוכייה שנוהגת, למרות שהמראה הזה מופיע בשבועות האחרונים כל פעם באותו יום באותה שעה ובאותה סיטואציה. בהתחשב בכך שאלו השבועות הראשונים בחיי, כבר כמה שנים, שאני נפגשת עם הכביש ביום ובשעה המדוברים - הכל מרגיש זר ומוזר. אני תוהה אם יש לי פיצול אישיות, אם יכול להיות שרגע אחד אני רוצה להיכנס למכונית ולנסוע, וברגע הבא אני מרגישה הכי נורא שאפשר, עד כדי בכי. ואולי אני מזוכיסטית, אם אני חוזרת על כך כבר כמה שבועות.

 

לפני שבע שנים נכנסתי בפעם הראשונה לבית כנסת ונאלצתי להחביא את המכשיר הסלולרי שלי במגף. השעתיים הבאות היו מהמשמעותיות בחיי. עד היום אני לא יודעת להסביר מה באמת קרה לי שם, ותמיד אני אומרת בחצי צחוק שכנראה הטילו עליי כישוף. כשחזרתי הביתה ביקשתי מהוריי לא להעביר לי שיחות טלפון ולא נגעתי במכשיר הנייד במשך יממה תמימה. הסתגרתי בחדר ורק רציתי להמשיך לשיר את התפילות ולנסות להבין את משמעותה של כל מילה. זהו היום בו החלטתי לשמור שבת.     


מאז נותרתי בדיוק באותה נקודה מבחינת תהליך ההתחזקות. ברור לי במה אני מאמינה בדת, ועם מה אני לא מסכימה. מסרבת להכתיר את עצמי כדתייה, חילונית או מסורתית וכששואלים אני פשוט אומרת שהוא, אלוהים, החבר הכי טוב שלי ולכן אני מקדישה לו יום בשבוע.

ביום שאקנא בחברה שלי על זה שהיא בים בשבת ואני לא, אפסיק לשמור
תצלום : זהר שעוני. תצלום לובי : מאל בנאוליאל

השבת שלי הכילה בית כנסת, ספרים, ארוחות משפחתיות ותפילות. כמובן שסביבי היו בטוחים שזהו שיגעון חולף, וכמו שזה התחיל בבום כך זה ייגמר. במהלך השנים נקשרתי בחברויות רבות - חברותיי שצוברות פיתות לפסח, ובן זוגי שאוגר סרטים לכיפור - והן מעולם לא ניסו להתחרות בחברי הטוב ותמיד ידעו למי כוונתי. ידעו להגיד אמן בסוף כל מלמול שלי, ולחכות לפני השינה שאסיים לדבר איתו. עם זאת, תמיד ניתן היה להרגיש את הפער, כאדם מאמין ראיתי סיבות והסברים אחרים לכל דבר, התרגשתי מאירועים אחרים וייחסתי חשיבות עליונה לערכים אחרים.

 

בשנתיים האחרונות אני גרה עם בן זוגי התומך. אמונותיו לא הולכות בד בבד עם שלי והחלו תהיות לגבי העתיד המשותף והמשפחה, כשבמרכזן עומדת השבת, זו שמעניקה לי כוחות מחודשים כל שבוע. מאז שגיליתי את עוצמתה וכוחה לפני שבע שנים - אט אט היא החלה להיעלם. תחילה כשהשתכנעתי להיכנס למכונית בחזרה מבית הוריי בערב שישי גשום, אחר כך כשהתחלתי להצטרף על הספה כצופה לא פעילה בטלוויזיה, ובסוף כשאכלתי מהאוכל שבן זוגי טרח כל כך להכין בשבת. אז התחלתי לבכות: לנסוע ולבכות, לראות ולבכות, לאכול ולבכות. האשמתי אותו ואחר כך את עצמי עד שבסוף ויתרתי. נסעתי להורים אבל עליתי תשע קומות ברגל, שיתפתי פעולה עם בחירת הסרט אבל לא נגעתי בשלט.

 

לפני שבע שנים אמרתי לחברה הכי טובה שלי, שכיף לי, ושביום שיפסיק להיות לי כיף ואקנא בה על זה שהיא בים ואני לא, אפסיק לשמור. לעולם לא אכפה על עצמי שבת שלא גורמת לי אושר במאת האחוזים. אני עדיין לא רוצה ללכת לים והאייפון עדיין מכובה כי היום הזה עדיין שייך לי, ועליו להיות נקי מהפרעות. אבל בתור עורכת וידיאו אני מתגעגעת למחשב שלי בשבת, ובשבוע הבא מגיע אליי מחשב עריכה שחסכתי עבורו תקופה ארוכה.

 

אז בינתיים אני מחפשת מה עושה אותי יותר מאושרת. קשה לי לוותר כי אני לא מכירה את עצמי עושה משהו אחר בשבת, אני לא מכירה את הכבישים והרחובות ביום הזה. יכול להיות שהשבת כבר לא אותה שבת כמו לפני שבע שנים או שאולי אני כבר לא אותה אני. בינתיים, עד שאהיה אמיצה מספיק להחליט, אני יושבת על הגדר, לא בדיוק שומרת ולא בדיוק לא שומרת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
4 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כל הכבוד!
יהודי 09.01.2014
 
 
2. איפה אני
איציק ליסמן 12.01.2014
 
תגובה יפה!
מאיה 18.01.2014
 
 
3. כל-כך מזדהה איתך
חנה שרון 12.01.2014
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©