הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ואיפה אני?
 
אחרי היעדרות ממושכת, מיטל פרדו חזרה לאולם התיאטרון, צפתה בהצגה "חברות הכי טובות" ויצאה עם כמה תובנות
מאת מיטל פרדו | 07.03.2014
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

מתי בפעם האחרונה הייתם בהצגה? אצלי לפחות זה היה בתקופת בית הספר, כשלא הייתה ברירה והכריחו אותנו לצפות בהצגות שאנחנו לא באמת אוהבים, רק כדי להגיד שהוציאו אותנו ליום תרבות. היום הזה תמיד התנהל באופן דומה: אוטובוס שמחכה לילדים המאחרים, שעה של הושבה על כיסאות וניסיונות כושלים של מנהלת בית הספר ורכזת השכבה להשתיק את כולנו. ואז ההצגה מתחילה, כולם מפריעים וחוזרים הביתה.

 

כמעט שמונה שנים אחרי סיום התיכון החלטתי לעבור חוויה מתקנת וביקשתי מחברה שתזמין לנו כרטיסים להצגה טובה. אחרי חיפוש ארוך היא מצאה אחת כזו, ובלי יותר מדי שאלות אישרתי הגעה. התאריך הכי קרוב היה חודשיים קדימה, וחשבתי שככה עדיף. בעיקר כי יהיה לי זמן להכין את עצמי נפשית לעובדה שאצפה בהצגה מבחירה ובתור בילוי, במקום לצאת לפאב, סרט או מסעדה. 

 

היום המיוחל הגיע ועדיין לא ידעתי איפה תתקיים ההצגה או איך שקוראים לה אלא רק שמיה דגן משחקת בה, שזה כבר סימן טוב. כשהגענו להיכל התרבות בראשון לציון, נראינו כמו שתי תיירות - לא ידענו איפה לאסוף את הכרטיסים, איפה האולם ואיפה לעזאזל קונים משהו לשתות. כולם סביבנו היו מעל גיל 50, ישבו ליד שולחן בשקט ובנועם, לגמו קפה ודיברו על החיים, ורק אנחנו, צעירות כמו בצבא, חיפשנו מקום לשבת. האורות כבו ונדלקו לסירוגין, ומה שנראה כמו קצר חשמלי התגלה כסימן (מוסכם, כפי שהתברר) להיכנס לאולם. נזכרתי לשאול לשמה של ההצגה, כי בכל זאת אני צריכה לדעת לאן אני נכנסת, וחברתי השיבה שקוראים לה "חברות הכי טובות". התיישבנו, האורות סוף סוף כבו ושקט מופתי שרר באולם.

משתוקקות לתקופה הישנה שבה הכול היה צבעוני ואופטימי. כוכבות ההצגה
תצלומים : דניאל קמינסקי

ההצגה עוסקת בסופי, תרצה וללי, שלושת החברות הכי טובות מימי בית הספר, שניתקו את הקשר אחרי 30 שנות חברות, בגלל מקרה שאותו מגלים בהמשך. האיחוד שלהן קורה הודות ללי, שמזמנת את שתי חברותיה לביתה מסיבה דחופה, המסקרנת את כולנו, ובמיוחד אותן, לאורך כל ההצגה. השתיים מגיעות לביתה, ובערב אחד נזכרות בכל שנות חברותן וכל מעלליהן לטוב ולרע, והצופים מגלים היכן הכול התחיל, ואיך הכול נגמר.

 

הבימה בהצגה נחלקת לשניים: מימין נמצא צד הנעורים, שמאופיין בצבעוניות וחיות. התאורה בו מתחלפת מעת לעת ונצבעת באדום, ירוק, צהוב וכחול, וכך גם הלבוש של השחקניות הצעירות ואביזרי התפאורה הנלווים אליהן. בצד שמאל רואים את ההווה ואת הבנות בגילן הנוכחי. הצבעים הקודרים ככל הנראה מרמזים על מצבן או על מצבנו שנשקף מדבריהן. הן מתווכחות, צוחקות, נזכרות ובעיקר משתוקקות זו לזו ולתקופה הישנה שבה הכול היה צבעוני ואופטימי. הן מסתכלות לעבר הצד השני של הבימה, נזכרות במה שהיה ובמי שהיו, ומשמשות לעיתים קול המנסה להרתיע את הבנות הצעירות שלא יודעות לאן פניהן מועדות.

 

העלילה מציגה חברות אמיתית בין שלוש בנות שעברו הכול יחד. הסיגריה הראשונה, החבר הראשון, הפעם הראשונה, הלידה הראשונה, הבגידה הראשונה, הצלחה, פרגון, קנאה וכעס. אך מתחת לפני השטח נראה כי הבנות מנסות להעביר מסר על החברה כפי שהיא כיום. שלושת הדמויות מהוות מעין מראה, וכל אחת שיושבת בקהל מזדהה עם אחת הבנות, ומכירה חלק ממה שהן מרגישות וחוות. האישה המצליחה שקשה לפרגן לה, הרווקה שהופכת בגיל ארבעים לאם חד הורית, וזו חסרת הכיוון, שמביאה ילדים מאבות שונים, חיה את החיים ומסיימת אותם לבדה, תוך מרמור וצער על מה שלא עשתה.

האם בכלל קיימת חברות מושלמת ללא מטענים, קנאה או אינטרס?
 

החברות הכול-כך אדוקה בין השלוש, אולי גם קצת חנוקה, ומעלה שאלות בנוגע לחברויות שלנו בחיים. מצד אחד, ישנו מעגל של שקרים בין הבנות, דיבורים מאחורי הגב ואכזבה שנובעת מחוסר פרגון וקנאה. האם כל החברויות שלנו הן ככה, כשכל אחת מרכלת מאחורי הגב כדי לפרוק וכשנמצאים ביחד הכול מושלם? האם בכלל קיימת חברות מושלמת, שבה כולן אוהבות את כולן ללא מטענים, קנאה או אינטרס? מצד שני, לאורך כל ההצגה, ובמיוחד בסופה, כשללי מגלה את סיבת המפגש, ניתן לראות את האהבה ללא תנאים בין החברות, ההזדקקות זו לזו והחמצן שהן משמשות זו עבור זו. נדמה כאילו הן לא יכולות לעשות כלום בלי החברות.

 

אז מי אנחנו בעצם? ככל הנראה משתייכות לאותן קטגוריות שהטיחו לנו בפרצוף. כך נראים חיינו 30 שנה אחרי סיום התיכון. האם לכולנו החלומות יתנפצו בפרצוף ולבסוף נישאר עם המשפחה והחברות? אולי כן ואולי לא. אני חושבת שכל אחד ואחת מאתנו מעצבים ומכוונים את חייהם לאן שהם רוצים. וההצגה נועדה לכך שנסתכל על עצמנו במראה ונראה מה עשינו ומה נוכל עוד לעשות. אגב, דגן אומנם נעדרה, אבל זה לא השפיע על טיב ההצגה אלא רק עורר בי סקרנות לראות אותה בפעם אחרת. וכמובן שתהיה כזו, כי נראה שמצאתי בילוי מסוג חדש.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©