הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה רק הרגל
 
בהתחלה מיטל פרדו התחרפנה מכך שהיא לא יכולה לענות לסמסים בעודה נוהגת, אבל אז החליטה פשוט להתרכז במה שקורה בכביש
מאת מיטל פרדו | 14.04.2014
 

  

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כשהתבקשתי לבחור נושא לפרויקט "שבוע בלי" - לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת. אני לא מעשנת, לא יכולה בלי פייסבוק וניסיתי כבר שבוע בלי לחם, אז מה נשאר? באמצע הנהיגה קיבלתי הודעה על תחילת שבוע בלי ג'ינס, השבתי לה בעודי שומעת ברדיו את הפרסומת "מילים יכולות להרוג". ישר הבנתי שיש לי נושא חדש שיעזור לי להפסיק עם המנהג המגונה. אנחנו מכורים להרבה דברים בחיינו, בגיל צעיר הולכים לכל מקום עם המוצץ שבבגרות הופך לסיגריה, שוקולד או ריצה. כשהתחלתי את השבוע בלי לסמס בזמן נהיגה חשבתי שה-SMS  הוא סוג של התמכרות שאני צריכה להיגמל ממנה, בדיוק כמו שלפני שש שנים נגמלתי מסיגריות. בסוף התהליך הבנתי שמדובר יותר בשינוי הרגל מאשר בגמילה.

 

מחשבות רבות עלו בראשי בשאלה איך אצליח בלי לסמס, לא להיכנע לפיתוי צליל ההודעה ולא להקליד לא אות ולא מילה כמו כן או לא. ביום הראשון נסעתי באוטו וחיכיתי להודעה, לראות מה ארגיש כשאשמע את הצליל ולא אוכל להגיב. האם הסקרנות לגבי זהות השולח ותוכן ההודעה תכניע אותי? אבל כלום לא קרה, ופשוט לא קיבלתי הודעות. קצת התבאסתי אבל גם שמחתי שהיום הראשון עבר בהצלחה.

 

היום השני למשימה היה יום שישי שבו כולם נזכרים בך ומתקשרים, מסמסים, קבוצות בוואטסאפ חוגגות בדיוק בשיא הסידורים והקללות בכבישים. הטלפון נמצא לידי וצלצולי ההודעות חגגו ברצף, חלקן במהירות וחלקן באיטיות. אני משתוקקת לדעת מי שלח מה, האם קרה משהו, שלחו סרטון מצחיק וכולם צוחקים חוץ ממני ומה, לעזאזל, קורה שם? ישנו שיח שמתקיים בלעדיי, אנשים שמחכים לתשובה ואני לא עונה. השתגעתי. אבל לא הרמתי את הטלפון, גם לא ברמזור האדום, חיכיתי בסבלנות עד שאחנה וחשבתי רק על מה שמתחולל בינתיים מתחת לאפי.

מה חשבתי לעצמי? שלא יהיה המשך לשיחות, שאני אצא מהבית וכולם יחכו לי?
תצלום: הגר פרץ. תצלום לובי: עידן סעידי

הגעתי ליעד, פתחתי את הטלפון והמצב בעולם לא השתנה, אף אחד לא היה צריך אותי בדחיפות. רק 26 הודעות בקבוצת המשפחה בוואטסאפ, עוד 12 הודעות בקבוצת החברות, שתי הודעות פרטיות, שתי התראות מ-Ynet אחת מפייסבוק ועוד אחת מאפליקציית גרופון. לא נורא. עניתי לכולם לפני שחזרתי למכונית. ארוחת שישי הגיעה ואיתה גם סיומו המוצלח של היום השני.

 

את היום השלישי עברתי בהצלחה. יום שבת טיפוסי ללא טלפון ועם הרבה מנוחה. אך הרביעי הגיע ואתו מכשול שלא צפיתי. בכל בוקר אני לוקחת את בעלי לעבודה וחוזרת בלוויית שירים המתנגנים מיוטיוב בפלאפון. הפעם כחלק מאי שליחת מסרונים בנהיגה, לא יכולתי לגעת בטלפון. עצרתי בצד, שמתי לי שיר אחד והתחלתי בנסיעה. פתאום מרפי צץ וגרם לאינטרנט בפלאפון להשתבש ולעצור את השיר. לא יכולתי להרים את הטלפון, להציץ או ללחוץ על פליי והמצב חירפן אותי.

 

זפזפתי בין התחנות ברדיו וניסיתי להקשיב לתוכניות ולשירים, אבל שום דבר לא עודד אותי כי רציתי לשמוע את השירים שאני אוהבת. כשהפסקתי להתעצבן, שמתי לב שהייתי מרוכזת יותר כי הסתכלתי רק על הכביש. לא זגזגתי עם האוטו בזמן שכתבתי את שם השיר ולא פחדתי להיתקע בקיר כי לא התעסקתי עם הטלפון. ואז הבנתי עד כמה זה חשוב, לא לסמס בזמן נהיגה ובכלל לא להתעסק עם כלום חוץ מהכביש. חזרתי הביתה מרוצה ועם המון מוטיבציה להמשך.

 

ליום החמישי הגעתי נחושה, כשאני כבר לקראת סוף הדרך. למדתי המון בחמישה ימים ולא חשבתי שמשהו יכול להתקיל אותי, אבל טעיתי. בעודי מתארגנת לצאת מהבית, התחלתי לסמס לחברים ולקבוצות בוואטסאפ. מה חשבתי לעצמי? שלא יהיה המשך לשיחות, שאני אצא מהבית וכולם יחכו לי? כנראה שבכלל לא חשבתי. נכנסתי למכונית עם שבע שיחות פתוחות שאף אחת מהן לא הייתה קרובה לסיום, ובנוסף שכחתי לשים את הטלפון על שקט.

 

היד לא פנתה אל הפלאפון 

 

כל הדרך שמעתי אלפי צלצולים, ובראש חשבתי על כל האפשרויות להמשך השיחות ואיך אגיב עליהן. מצד אחד, רציתי מאוד לענות, ברמזורים האדומים כמעט שהרמתי את הטלפון רק כדי לגלגל את השיחה. מצד שני חשבתי על השבוע שעליי לסיים בהצלחה. פדיחה לא להצליח ועוד לכתוב על זה טור. התאפקתי, יצר הניצחון השתלט עליי והחלטתי שלא משנה מה אני לא נוגעת בטלפון.

 

את היומיים האחרונים העברתי בהצלחה. לא היה לי קשה למשמע צלילי ההודעות, היד שלי לא פנתה באינסטינקטיביות אל הפלאפון ולא התפתיתי לחפש שירים ביוטיוב בזמן הנהיגה. פשוט נהגתי. הסתובבתי בגאווה ובכל מקום שאליו הלכתי ועם כל חברה שאיתה נפגשתי התרברבתי על העובדה שאני לא מסמסת בזמן הנהיגה. כדי לא להתפתות, השתמשתי ברעיונות מתוך הפרסומות הרבות נגד שליחת המסרונים בנהיגה: שמתי את הטלפון על שקט או הכנסתי אותו לתיק ושכחתי מקיומו.

 

זה אולי נראה כמו עוד פרסומת שאני עושה עם כולם אבל לא. להפסיק לסמס בזמן נהיגה זוהי לא גמילה קשה אלא שינוי הרגל. זה כמו להתרגל להגיד שלום בבוקר לשומר בכניסה, לצחצח שיניים בבוקר, לנעול נעליים ולשתות מים. צריך פשוט לקבל החלטה שמפסיקים, החלטה שמשנה ומצילה את החיים שלנו ושל הרבה אחרים.   

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©