הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אפשר בלי חפירות
 
אחרי שניסתה לא-להיות-צודקת כל הזמן, הילה יעקב הבינה שבלי ויכוחים מיותרים החיים פחות מתוחים. אז היא ניסתה לעצור את הלבה שפורצת ממנה בכל פעם שמישהו רק שואל אותה משהו
מאת הילה יעקב | 14.04.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כבר קרה לי שנכנסתי לדיון עמוק על גובהם של מגדלי עזריאלי והמרחק ביניהם, והתווכחתי עם חברה על נתונים שאני בכלל לא מכירה. כזאת אני, אוהבת להתווכח, להתערב, להעיר הערות, להיכנס לדיונים לא שלי, ובכללי, להיות פריקית של מידע. אז מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על עצמי שבוע, שבעה ימים מלאים, שבהם אסור לי לעשות זאת? איך אעמוד בכך? אני הרי מכירה את עצמי היטב, ויודעת שזו משימה כמעט בלתי אפשרית בעבורי. אז, נעים מאוד, אני הילה ואני אוהבת להיות צודקת בכל מצב, וגם לקבל על כך הכרה מהסביבה. אוהבת? חייבת. זה  דחף פנימי, חצי מודע לעצמו וחצי לא, שמגיע עמוק מתוכי ופורץ החוצה כמו לבה מהר געש, שקשה מאוד לעצור אותה ולהתנגד לסחף שלה שבולע הכול.

 

"אל תהיה צודק, תהיה חכם" - לא בבית ספרי, אני רוצה גם וגם. זה מתבטא בכך שזה כמעט בלתי נסבל לנהל איתי ויכוח כי אני ישר מתחילה בנאום חוצב להבות מלא בטיעונים וסימוכין שיוכיח לכולם שאין מנוס ודעתי, ורק דעתי, היא הנכונה, גם אם היא ממש לא. אפילו אם מדובר בנושא בו אין לי שמץ של מושג או עניין (למשל, טקטיקת הלחימה של סיירת דובדבן או פריחת הדובדבן) אני אצליח איכשהו להפעיל את גלגלי הזיכרון שלי שכבר מיומנים היטב במצבים כאלה ועובדים כמכונה משומנת, לדלות מידע רלוונטי ובמקרה הכי גרוע אמציא איזה פרט קטן שנשמע הגיוני ואשתמש בו. לרוב, זה עובד כמו קסם.

 

לעומתי, בסביבה שלי מאוד שמחו והתרגשו למשמע הבשורה. מבחינתם שבוע שלם בלי חפירות הוא מתנה יקרה מפז. הרי בסופו של דבר הסובלים העיקרים מהנטייה שלי להיות צודקת בכל מחיר הם אלו המבלים איתי זמן רב, המשפחה והחברים הקרובים. הרבה פעמים הוויכוחים איתי יכולים להוביל למצבים לא נעימים מול האהובים עליי, להכניס מתחים ולגרור ריבים מיותרים. דבר שהיה נפוץ מאוד בשנות נעוריי. אך למזלי, בורכתי בחברות נהדרות שמכירות אותי היטב על  יתרונותיי וחסרונותיי, יודעות להכיל אותי ולסמן לי להפסיק לנג'ס כשהמצב נמצא על סף רתיחה.

אחי החזיר לי מבט מבולבל - אחותו הגדולה לא יודעת את התשובה? 
תצלומים : sxc

אל מול אחי הקטן המצב שונה לחלוטין. כמוני, גם הוא חייב להיות צודק, אמנם פחות ממני, אך עדיין ניתן להבחין היטב בגנים המשותפים. ואחי אכן קפץ על המציאה השבוע ועשה הכול, כדי להטריף אותי ולהוציא אותי משלוותי המעורערת ממילא. זאת תוך כדי שהוא מזכיר לי באופן תמידי שאסור לי להוכיח אותו על טעויותיו או להיגרר לדיון סוער.

 

זה החל בקטנה בכך שהוא עשה שגיאות מעצבנות בעברית, ספק אם בכוונה או לא, ונלחמתי בדחף לתקן אותו. לאחר מכן, המשיך בציון עובדות שרירותיות בנושאים מגוונים בניסיון לגרור אותי לוויכוחים, והגיע לשיא בדבר המרגיז ביותר, לשאול אותי שאלות ישירות. זה הדבר שאני לא יכולה לעמוד בפניו. כי זו הזדמנות אדירה גם להיות צודקת, גם לחפור, גם להיחשב חכמה, וכל זאת כשהמאזין הוא שיזם את כל המאורע ולכן הוא הופך לקהל שבוי וחייב להקשיב לי.

 

אני חייבת להודות שבמקרים אלו היה לי מאוד קשה לשלוט, ולכן נפלתי ונשברתי הרבה פעמים. למשל כשאחי, שמיניסט לפני גיוס, שאל אותי על הצבא ועל דרכי המיון. למרות שעברו כבר מעל חמש שנים מאז שהתגייסתי וכל אופן המיון של הצבא השתנה מאז לחלוטין, הרעפתי עליו מידע בכמויות מסחריות. רק באמצע שצף הדיבור זה היכה בי ונזכרתי שעליי לקחת צעד אחורה, לעמוד בהתחייבותי לשבוע ופשוט לומר לו "לא יודעת".

 

חום פנימי התפשט בתוך הגוף

 

צמד מילים שמאוד שקשה לי להגיד. הוא מצידו החזיר לי בתגובה מבט מבולבל. אחותו הגדולה שיודעת הכול עוצרת פתאום ומודה שהיא פשוט לא יודעת. וזה לא סתם נפנוף כי אין לי כוח או סבלנות אלא ידיעה ברורה שפשוט אין לי מספיק מידע כדי לענות על השאלות האלו, ואני לא רוצה להתחיל לחרטט תשובה. במהלך השבוע שמתי לב שמאוד קשה לעקוב אחר המקרים הללו שבהם הדחף משתלט עליי ושלרוב אני נכנסת לתוך מצב רוח וכחני בלי לשים לב בכלל. אני פשוט נגררת לתוך המצב ומתווכחת על נושא שלעיתים כלל לא עקרוני או חשוב, סתם לשם הוויכוח והרצון בהכרה בצדקתי.

 

אבל בכל פעם שכן שמתי לב שזה קורה, ניסיתי לעצור ולשאול את עצמי אם אני באמת מבינה במה שאני מדברת עליו עכשיו. האם מי שנמצא מולי מעוניין לשמוע את דבריי? ובעיקר, האם זה באמת נושא שחשוב לי להביע בו את דעתי ולשכנע את הסביבה או שניתן לוותר על הוויכוח המיותר הזה? התשובות היו מגוונות, אך בעיקרן הייתה ההכרה שכנראה לפחות 51% מהדיונים, התערבויות והוויכוחים שאני חברה בהם אינם עקרוניים, והייתי יכולה להימנע מהם ולחסוך לי ולסביבתי הרבה כאבי ראש ומתחים.

 

בתחילת השבוע, כשהשתדלתי לקחת צעד אחורה בוויכוחים או בשיחות סלון כלליות, הרגשתי אי נוחות פנימית כזו. סוג של חום פנימי שהתפשט בתוך הגוף וביקש לצאת החוצה. אז הבנתי עד כמה זה מושרש בי, הדחף הבלתי מוסבר לוקח חלק משמעותי בחיי. בהמשך השבוע התחושה התרככה לה מעט, אך ללא ספק עדיין יש לי דרך לעבור.

 

השבוע שחלף הוא נקודת ציון חשובה. אמנם לא הצלחתי לעמוד בהתחייבותי בצורה מלאה לחלוטין, ולעיתים עצרתי רק באמצע, אבל למדתי שיעור נוסף על עצמי. בסימן ההתחדשות של חג הפסח, החלטתי  לעצור שנייה לפני שאני מתחילה ברצף המילים שלי, לשאול את עצמי אם זה נושא שחשוב לי להביע את דעתי בו, האם אני מבינה בו או שעדיף לתת ללבה לדעוך ולא לפרוץ החוצה.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©