הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא נגעה
 
קרן נוימן החליפה התמכרות לאופנה בשיטוט ארוך באתרי חדשות. מי שנהנה מכך היה בן זוגה, וכמובן, חשבון הבנק
מאת קרן נוימן | 14.04.2014
 

 

מהר מאוד ידעתי על מה אוותר בפרויקט "שבוע בלי". כבר הרבה זמן שאני מתלבטת ביני לבין עצמי אם אני מכורה או שזה רק תחביב לזמן הפנוי. אם ישאלו את שותפי לדירה, הלא הוא בן זוגי, הוא יספר כי הוא סובל לא מעט מהספק תחביב ספק התמכרות שלי. שבוע בלי אופנה בא לידי ביטוי בכמה ויתורים: לא רק שעליי להימנע מקניות ובזבוזים, שזו הנאה בפני עצמה שלפי דעתי צריכה להתממש מדי שבוע אלא גם להימנע מ-30 אתרים שנמצאים במועדפים שלי שעל חלקם אני עוברת יום יום כחלק מפתיחת הבוקר.

 

אם זה לא מספיק אז שבוע בלי אופנה אומר גם שבוע בלי אינסטגרם כי אני עוקבת אחרי דברים הקשורים באופנה בלבד ולא אחרי חברים להם אני מתרצת שאינני פעילה, כשהאמת היא שאני פעילה סבילה, אמנם לא יוצרת תוכן אבל צורכת אותו באופן די קבוע ויומיומי.

 

כששלחתי את המייל הייתי בטוחה שאנחנו מדברות על חופשת פסח, ויש לי עוד שבוע שבועיים של קבלת חמצן לגוף, ואז הגיעה הודעת ה-"בהצלחה" שלא הייתי מוכנה לה ותפסה אותי באמצע מדידות בדיזנגוף. נשמתי עמוק והחלטתי לנצל את היום היטב כי ממחר חל עליי איסור להתעסק עם כל מה שקשור לאופנה. למזלי, באותו יום קניתי שמלה לחתונה של החברה הכי טובה, מה שהעסיק אותי בשבועות האחרונים ותפס פרק זמן נכבד מאוד. אבל מה עם נעליים? ותכשיטים? בסדר, אני צריכה להירגע, החתונה בעוד יותר מחודש ומדובר בסך הכל בשבוע. זה קטן עליי ויאפשר לי להתרכז בדברים החשובים באמת בחיים.

 חשדתי שבן זוגי רוקם נגדי קנוניה כי נמאס לו לראות רק אופנה על צג המחשב
תצלום: צילום מסך. תצלום לוב : sxc

ביום הראשון היה נדמה לי כי כולם משתפים פעולה ובוחנים אותי. פתאום חברות שמעולם לא קנו בחנויות הקבועות שלי שלחו תמונות על הקנייה שלהן, וציפו לתגובה מלאת גאווה או שקיבלתי שלושה מיילים שבישרו על בואן של קולקציות חדשות בשלוש חברות. והגרוע מכל, אפילו אימא שלי התקשרה לדבר על בגד שקנתה. בשלב אחר, חשדתי שבן זוגי רוקם נגדי קנוניה, אבל הרי זה לא יכול להיות. הוא אמור לאהוב אותי ולרצות שיהיה לי טוב ובעיקר, מאוד רוצה שאצליח כי נמאס לו לראות רק אופנה על מסך המחשב שלי, בתמונות באייפון ולשמוע אותי מדברת, מבקשת או מתלוננת על הנושא. הרגשתי שאני חייבת להוכיח לו, ובעיקר לעצמי, שאני לא שטחית ושלא כל עולמי סובב סביב אופנה.

 

על כן אמרתי לעצמי שאני לא מתלוננת בקול על השבוע הזה, אני מחליקה אותו וסובלת בשקט. או פשוט מדברת עם החברות שלי שהסתירו ממני שהיו בקניון. יום שישי היה היום הקשה ביותר בעבורי והמענג ביותר בעבור שותפי. כמנהגנו יצאנו מוקדם בבוקר כדי לנצל את יום החופש שלנו בזמן איכות ואחרי התלבטויות הוחלט לנסוע לנווה צדק לאכול. מי מהקוראות שחובבת אופנה, אפילו במקצת, יודעת שיש שם חוויה לעיניים, לגוף ולכרטיס האשראי ולי אסור אפילו לפלרטט עם הבגדים. עליי לשמור מרחק נגיעה סביר על מנת לעמוד באתיקה העיתונאית שאני מתיימרת לומר שיש לי.

 

עוד לא היה יום בחיי שבו חלפתי על פני כל כך הרבה חנויות, והתנהגתי כאילו שמו על העניינים שלי סכי עיניים (מעין כיסוי עיניים ששמים לכלבים וסוסים כדי שלא יביטו לצדדים). השתדלתי לא לקטר לידו והוא מצדו נהנה מכל רגע, מעולם לא נהנה לטייל איתי כל כך. המלחמה שהשתוללה בתוכי כללה משפטים כמו ״לא יהיה לך זמן לחזור לפה בקרוב" "תכף יתחילו העבודות והניקיונות לפסח" ו-"אולי בכל זאת תציצי״ ומנגד ״אני מסוגלת לזה" "זה אפילו טוב לי, אני בדיוק סוגרת את המינוס" ו-"עדיף בכל מקרה שלא אראה מה יש שם״. הייתי כל כך עסוקה בדיאלוג הפנימי שלי שלגמרי שכחתי שאנחנו מחפשים מסעדה.

 

הזמן שהתפנה בבקרים (וגם בערבים ובלילות) אפשר לי לטפח אובססיה נוספת שלי, חדשות. מצאתי את עצמי בוררת באתרי חדשות במשך שעות כל יום. לפחות הפעם לא הייתי צריכה להסתיר ולמזער את המסך בכל פעם ששותפי עבר, לא הייתי צריכה לשבת בשורה האחרונה בכיתה כדי שלא יראו או לחכות שכל עמיתי לעבודה ילכו כדי להתיישב על המחשב. אפילו הרשיתי לעצמי להתגאות בכך שאני יותר מעודכנת מאי פעם.

 

בגלל שבדיוק התחלתי עבודה חדשה בתחום החדשות זה הסתדר יחד, הגעתי מעודכנת לכל משמרת ומוכנה לדיונים בכל נושא אפשרי. בעודי מעודכנת שמתי לב גם לתחושת רוגע חדשה שהופיעה אצלי בדיוק באמצע השבוע בלי. הלחץ שליווה אותי בדרך כלל במהלך היום לקנות את מה שראיתי בבוקר לא היה קיים ואפילו לא היה צורך לבדוק את מצב החשבון שלי בבנק.

 

היום המיוחל הגיע, ואיתו שלוש שעות אינטרנטיות שכללו אך ורק אופנה, סיבוב בקניון ושני זוגות נעליים חדשים. למרות שהחברות הטילו ספק כשסיפרתי שעמדתי במשימה, הוכחתי לעצמי שאני יכולה בלי. משמע, אני לא באמת מכורה ויכולה עדיין לתייג את האופנה כתחביב. אני לא יודעת אם זאת ההתחייבות העיתונאית והרצון לעמוד בה או שבאמת נזקקתי להוכיח לעצמי ורק קפצתי על ההזדמנות. בכל אופן זה הזמן לחזור לבדוק את מצב חשבון הבנק שלי ולחזור לסיבוב בנווה צדק. 

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©